סע"ש 21538-06-20

תקציר

עיקר המחלוקת במקרה זה נסובה סביב תוקפם של תלושי השכר המוצגים לתובע, אשר לטענתו אינם משקפים את ימי עבודתו או שכרו בפועל, דבר המוביל לפגיעה בזכויותיו. התובעת, עובדת, נכנסה לישראל מהגדה המערבית לצורך עבודה וטענה כי מספר הכניסות אינו תואם את ימי העבודה בתלושים. הנתבעת, המעסיקה, לא הציגה דוחות נוכחות והעבירה את נטל ההוכחה אליהם. עם זאת, השופטת מצאה את טענת התובע בלתי משכנעת, שכן דוחות הכניסה לא הבחינו בין ימים בהם שהה התובע בישראל לבין ימים בהם שב לביתו, וכללו גם רישומים בימי שישי וחגים, אשר התובע הודה כי היו ימים שאינם ימי עבודה. השופט ראה בעדותו העקבית של הנאשם ובראיות אחרות אמינות יותר וקיבל את תלושי השכר כאותנטיים. התובעת תבעה גם פיצוי בגין נזק לא ממוני עקב דיווחים כוזבים, אך טענה זו נדחתה מאחר והתלושות נמצאו אמינות. השופט הורה לנתבעת לשלם לתובע 1,183 ₪ עבור דמי הבראה, 9,500 ₪ עבור פדיון חופשה, 1,000 ₪ עבור דמי חגים ו-2,525 ₪ עבור הוצאות נסיעה. טענות התובעת להודעה מוקדמת ואי הודעה מוקדמת לעובד נדחו ואושרו, בהתאמה, כאשר לנתבעת ניתנה הזכות לנכות הודעה מוקדמת של חודש מהסכומים המגיעים לתובע. לבסוף קבעה השופטת כי על הנתבעת לשלם לתובע 5,000 ₪ בגין אי מתן הודעה לעובד, בצירוף שכר טרחת עורך דין בסך 2,000 ₪. לשני הצדדים יש זכות לערער על ההחלטה בתוך 30 יום.