ת"פ 13761-07-17

תקציר

השופט פותח בפירוט שני שלבי הליך גזר הדין. הראשון הוא קביעת אזור הענישה, המתחשב בחומרת העבירה ובנסיבות ביצועה. שלב זה הוא אובייקטיבי ומבוסס על העבירה עצמה. השלב השני הינו סובייקטיבי ובמרכזו נסיבותיו האישיות של הנאשם, המשמשות לגזירת דינו במסגרת שהוחלט בשלב הראשון. בשלב הראשון דן השופט בעקרון ההלימות, המנחה את גזר הדין וכולל את עקרונות המידתיות והגמול. חומרת העבירה היא רעיונית וקונקרטית. החומרה הרעיונית נוגעת לערך החברתי שנפגע מהעבירה, במקרה זה, תאגיד; החומרה הקונקרטית תלויה בנסיבות ביצועה. השופט מדגיש את התכנון שקדם לעבירה, את חלקו של הנאשם בביצועה, את הנזק שנגרם ואת הסיבות לכך. נבחנות גם נסיבותיו של מקרה ספציפי זה. השופט מציין את מחדלי החקירה ואת תרומתה הלא ברורה של המתלוננת לעבירה, ומפחית את עונשו של הנאשם כתוצאה מכך. כן נלקחים בחשבון התקדימים והקביעות הנורמטיביות בתוכם. השופט מדגיש את חומרת עסקאות ניגוד העניינים של חברי הוועדה ואת הצורך להרתיע מפני התנהגות כזו, אך לוקח בחשבון כי מדובר במקרה תקדימי וכי הנורמות לא נאמרו במפורש קודם לכן. השיקול השלישי הוא מדיניות הענישה המקובלת והראויה. השופט מתייחס להחמרת הענישה על שחיתות ועבירות כלכליות, אך מכיר בכך שאין מדיניות ספציפית לעבירה הנוכחית. נדונו מקרים קודמים של עבירת הפרת אמונים בתאגיד, בהם זה של דני דנקנר, שהורשע באי מסירת מידע לדירקטוריון. השופט מציין את ההשלכות החמורות של הפגיעה בתאגיד ובאמון הציבור, אך מבחין בין המקרה הנוכחי לזה של דנקנר בשל מעמדו הבכיר יותר של האחרון. לאחר ששקל את כל הגורמים הללו, השופט מגיע למסקנה כי טווח הענישה ההולם הוא בין מאסר על תנאי לבין קנס, או שנת מאסר. עבור הקנס נקבע טווח של 75,300 ₪ עד 400,000 ₪. בשלב השני דן השופט בנזק שנגרם לנאשם ולמשפחתו כתוצאה מהעונש, בעברו הפלילי הנקי של הנאשם ובהתנהלות רשויות אכיפת החוק, תוך ציון מחדלי החקירה החמורים. השופט מתייחס גם לסוגיית ההרתעה בעבירות כלכליות, מכיר בחשיבותה אך מכיר בהיעדר ראיות אמפיריות התומכות ביעילותם של ענישה מחמירה יותר. בפסק הדין מחליט השופט כי בהינתן שמדובר במקרה תקדימי, ובמחדלי החקירה, אין להטיל על מר טטרו עונש עונשי. במקום זאת, עונש כלכלי נחשב מספיק. לפיכך נגזרו על טטרו שמונה חודשי מאסר, מאסר על תנאי למשך שלוש שנים וקנס של 150 אלף שקל או שישה חודשי מאסר.