ע"פ 2417/14

תקציר

המערער בתיק זה הורשע בעבירות שונות הקשורות לגניבת רכב ונידון לארבע שנות מאסר בפועל, לצד קנס מצטבר. העבירות כללו סחר בחלקי רכב גנובים, קבלת רכוש גנוב ושינוי זהות חלקי רכב. המערער ערער הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין, וטען כי הרשעתו לא הוכחה דיה וכי גזר הדין חמור יתר על המידה. בתוך כך, המדינה ערערה אף היא, וטענה להחמרת העונש, בטענה כי חומרת מעשיו של המערער לא באה לידי ביטוי בעונש שהוטל. המחלוקת העיקרית בפסק הדין הייתה האם המערער ידע שהמנועים בהם הוא סוחר גנובים. בית המשפט מצא כי די בראיות שהוצגו כדי להסיק כי המנועים אכן נגנבו וכי המערער היה מודע לכך. גם טענתו כי לא עסק בסחר במנועים אלא רק ברכישתם, נדחתה, שכן בית המשפט מצא כי מעשיו היוו השתתפות בסחר בסחורה גנובה. זאת ועוד, בית המשפט דחה את הטענה כי המערער היה שותף שולי בלבד לעבירות, ובכך אישר את תפקידו כ"ראש ומנהיג" הפעילות העבריינית. באשר לערעורים על גזר הדין, לא התקבלו טענותיו של המערער להפחתה בעונש, בהתבסס על נסיבותיו האישיות ועל היעדר נזק ממשי שנגרם לכאורה. בית המשפט דחה גם את טענת הענישה הכפולה, והבהיר כי ההרשעות במכירת חלקים גנובים והחזקתם התבססו על מערכות מנועים שונות. עם זאת, ערעור המדינה להחמרת העונש התקבל. בית המשפט מצא כי עונש מצטבר של 4 שנות מאסר אינו מספיק בהתחשב בהיקף ובחומרת העבירות, שכללו רכישת 50 מנועים גנובים, זיופם ומכירה עוקבת של 5 מנועים, בהיקף של מאות עבירות. בסופו של דבר, דחה בית המשפט את ערעורו של המערער הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין ותחת זאת קיבל את ערעור המדינה, והחמיר את עונשו של המערער לחמש שנות מאסר. השופט מ' מזוז נתן את פסק הדין, עליו הסכימו השופטים י' דנציגר ונ' סולברג.