עת"מ 51416-02-11

תקציר

החלטת בית המשפט מתייחסת לעתירות ובקשות מקלט רבות בישראל, לרבות בקשות לצווי ביניים שימנעו את גירוש העותרים מהארץ עד להכרעה בעתירותיהם. מנגד, המדינה מבקשת לדחות עתירות אלה על הסף, בטענה כי מדובר בניסיונות חסרי בסיס להאריך שהות בישראל מטעמים כלכליים. השופט מציין כי ישראל הצטרפה לאמנה בדבר מעמדם של פליטים משנת 1951, האוסרת על גירוש פליטים למדינות שבהן נשקפת סכנה לחייהם או לחירויותיהם. שאלת המפתח היא האם אנשים העומדים בפני סכנת חיים לא פוליטית, כגון איומים פליליים או כלכליים, נחשבים ל"פליטים" והאם יש להגן עליהם מפני גירוש. פסיקה קודמת (אלטאי) תומכת בעיקרון לפיו גירוש אינו מותר אם חייו או חירותו של אדם נמצאים בסכנה במדינת היעד. השופט מציע מסגרת להכרעה בבקשות לצווי ביניים. ראשית, עתירות משוללות כל יסוד בעליל, כגון כאלה המבקשות להאריך שהות בלתי חוקית או ללא ראיות לסכנת חיים, יש לדחות על הסף. שנית, במקרים שבהם יש ראיות לכאורה לסכנת חיים יש לתת צווי ביניים ולקבוע מועד לשימועים. שלישית, במקרים גבוליים, בית המשפט ישקול בכובד ראש אם ליתן צווי ביניים, תוך שהוא נוטה להגן על עותרים מפני גירוש עד לשמיעת עתירותיהם. לבסוף, יתקבלו החלטות ספציפיות לבקשות פרטניות. השופט מדגיש כי על עורכי הדין לבחור בקפידה תיקים ראויים לשבח, ולא להגיש עתירות גנריות. במקרה הספציפי הנדון, העותר, אזרח הודי שנכנס לישראל באשרת עבודה בשנת 2005, אינו זכאי לצו ביניים. השופט מסיק זאת על סמך התמהמהותה של העותרת בבקשת המקלט עד תום תוקף אשרת השהייה שלה, והמניעים הכלכליים הניכרים בתשובותיה לראיון. מאחר שהעותר לא הציג ראיות לכאורה לסכנת חיים, השופט מחליט לדחות את הבקשה לצו ביניים ואת העתירה עצמה, ללא דיון.