ע"ע 29915-11-22

תקציר

פסק דין זה דן במספר תביעות שהגישה עובדת נגד מעסיקה, ובערעורי הצדדים בעקבות פסק דינו של בית הדין האזורי. העובדת טענה כי הייתה נתונה להתעמרות, התנכלויות ופגיעה בפרטיותה על ידי מנהל הסניף שלה, וכי החברה לא סיפקה סביבת עבודה בטוחה והפרה את זכותה לשבת בעבודה. עוד טענה כי יש לראות בה כמי שהתפטרה על פי חוק ולכן היא זכאית לפיצויי פיטורים. החברה הכחישה טענות אלה וטענה כי העובדת לא סיפקה ראיות מספיקות לתמיכה בטענותיה. בית הדין לערעורים דחה את ערעור החברה, ומצא ראיות מספיקות לתמיכה בטענות העובד על התעמרות והתנכלות, וקבע כי החברה אחראית לאי מניעת התעמרות זו ולפגיעה בזכותו של העובד לשבת בעבודה. בית המשפט ייחס לחברה אחריות על העלמת עין מהקושי בהגשת תלונות על מעשי התעללות אפשריים, ועל ביצוע חקירה שטחית לאחר הגשת התביעה. עם זאת, בית המשפט לא התערב בגובה הפיצוי שנפסק על ידי בית הדין האזורי בגין נזק לא ממוני שנבע מהפגיעה, ורק הגדיל את הפיצוי בגין הפרת חוק הזכות לעבוד בישיבה, מ-20,000 ₪ ל-35,000 ₪, בשל טעות בהנמקת בית הדין האזורי. באשר לערעורה של העובדת, דחה בית הדין את טענותיה בדבר לשון הרע ופגיעה בפרטיות, ולא מצא עילה להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי. גם בקשתה של העובדת לפיצויי פיטורים נדחתה, שכן בית הדין אישר את קביעת בית הדין האזורי כי התפטרה מרצונה. שני הצדדים חויבו לשאת בהוצאותיהם, והחברה נדרשה לשלם את הפיצוי המוגדל בגין הפרת חוק הזכות לעבודה בישיבה.