בד"א 156/01

תקציר

ארבעת הערעורים הללו נובעים מארבעה תיקים נפרדים שנדונו בבית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב, אשר הרשיע את המערער – עורך דין במקצועו – בעבירות שונות לפי חוק לשכת עורכי הדין וכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית). המקרה הראשון, בד"מ 87/99, עסק בהעלמת מסמכי הלקוח על ידי המערערת ואי היענותה לבקשת לשכת עורכי הדין בנושא. המערער הורשע בעבירה על סעיפים 5488, 61(1) ו-61(3) לחוק לשכת עורכי הדין, ונגזרו עליו חודשיים השעיה. המקרה השני, בד"מ 22/97, עסק באי ידיעתה של המערערת ללקוחה על תקופת התיישנות מקוצרת, וכן באובדן תיק הלקוח ואי היענות לבקשת לשכת עורכי הדין. היא הורשעה בעבירה על סעיפים 53, 54, 61(1), 61(2) ו-61(3) לחוק לשכת עורכי הדין, יחד עם כלל 2 לכללי האתיקה, ונגזרו עליה שישה חודשי מאסר על תנאי. במקרה השלישי, תמ"ש 116/96, הודיע המערער באופן שגוי לבית המשפט כי עורך דינו של הצד השני הסכים לדחיית הדיון, ולא השיב לבקשת לשכת עורכי הדין. היא הורשעה בהפרת סעיפים 54, 61(1), 61(2) ו-61(3) לחוק לשכת עורכי הדין וכן על כלל 34 לכללי האתיקה, ונגזרו עליה שלושה חודשי השעיה. המקרה הרביעי, תמ"ש 78/79, עסק באי התייצבותה של המערערת לדיון לאחר שבקשתה לדחייה נדחתה, מה שהביא להוצאת זימון ללקוחה. המערער הורשע בעבירה על סעיפים 54, 61(1) ו-61(2) לחוק לשכת עורכי הדין, יחד עם כללים 2, 4 ו-31(ב) לכללי האתיקה, ונידון להשעיה של שישה חודשים. עורכת הדין ערערה על החלטות אלה, בטענה כי הן פגומות וכי יש לזכות אותה. עוד טענה כי העונשים חמורים מדי. בינתיים ערערה לשכת עורכי הדין בטענה שהעונשים קלים מדי. ערכאת הערעור הסכימה עם קביעותיו של בית המשפט המחוזי לגופו של כל מקרה, ובחרה שלא להתערב בממצאים העובדתיים. באשר לגזרי הדין, קבע בית הדין כי העונשים שהוטלו על ידי בית הדין המשמעתי המחוזי היו ראויים, בהתחשב באופי העבירות, שהיו כרוכות בדפוס של זלזול כלפי הלקוחות ובית המשפט. עם זאת, אחד השופטים חלק על כך, וטען כי אין לראות ברשלנות מקצועית עבירה אתית. שופט זה היה מזכה את המערער מהאישומים הנוגעים לב"פ 22/97 ובד"מ 78/79, ולא הסכים עם אפיון התנהלותו של המערער כמחפירה.