ע"א 353/82

תקציר

פסק הדין מתייחס לשני ערעורים בתיק פשיטת רגל. הערעור הראשון הוגש על ידי אב שרכש דירה עבור בתו הקטינה. הערעור השני הוגש על ידי הקטין. האב חתם בשם בתו על חוזה לרכישת הדירה ושילם את מלוא התמורה. בית המשפט המחוזי אישר את העסקה ואישר לאב לחתום על המסמכים הדרושים לרישום הדירה על שם בתו. עם זאת, האב הגיש בקשה לפשיטת רגל זמן קצר לאחר מכן. הנאמן שמונה לפשיטת הרגל ביקש לבטל את מתן הדירה לקטין, בטענה שנעשה תוך שנתיים מיום מתן צו פשיטת הרגל. בית המשפט המחוזי קיבל בקשה זו, והוביל לשני הערעורים. בית המשפט העליון קבע כי התחייבותו של האב כאפוטרופוס טעונה אישור בית משפט מראש, ומבלעדיה הוא אינו מוסמך לייצג את בתו. יש לראות בחוזה כוונה ולא התחייבות מחייבת. בנוסף, יש לראות את תשלומי האב למוכר כמתנות סימולטניות לקטינה ותשלומים המבוצעים עבורה. המועד הקובע לצורכי פשיטת רגל הוא מועד מעשה פשיטת הרגל ולא צו כינוס הנכסים, ופשיטת הרגל של האב התרחשה בתוך פרק הזמן הרלוונטי. עוד קבע בית המשפט כי טענת האם כי מימנה חלק ממחיר הדירה צריכה להיבחן על ידי בית המשפט המחוזי. היא גם הותירה את השאלה המשפטית בלתי פתורה, דהיינו האם חל במקרה זה עקרון ההחלפה האמיתית, ויש לראות בדירה ייצוג של כספי המחונה. התיק הוחזר לבית המשפט המחוזי לדיון נוסף בסוגיות אלה. הנאמן חויב לשלם את שכר טרחת עורך דינו של הקטין. שני הערעורים התקבלו, והחלטת בית המשפט המחוזי בוטלה.