ע"ו 10507-05-13

תקציר

המערער, מחסנאי לשעבר, פקיד וש.ג. ששירת בשירות סדיר החל מנובמבר 1990, מבקש הכרה במצבו הנפשי החורג מנכותו הגופנית עקב מחלת הסוכרת. בקשתו של המערער נדחתה על ידי הוועדה המחוזית וועדת הערר בשנת 2009, וערעורו לבית המשפט המחוזי נדחה בשנת 2011. המערערת הציגה ראיות חדשות בשנת 2012, לרבות חוות דעת של רופאים מטפלים, אך הוועדה המחוזית קיימה את החלטתה הקודמת. על פסק דין זה הוגש ערעור נוסף לוועדה הרפואית העליונה, שגם היא דחתה את הערעור. המערער טען כי יש להכיר בנכותו הנפשית בנפרד מנכותו הפיזית, תוך הצגת מסמכים רפואיים עשירים התומכים בכך. עם זאת, המשיב טען כי מדובר בקביעה רפואית שבסמכות הוועדה. בית המשפט הסכים וציין כי הוועדה הרפואית העליונה בחנה מקצועית את מצבו הנפשי של המערער ומצאה כי הוא תואם את הנכות הנפשית הקשורה למצבו הגופני. לדברי בית המשפט, התערבות במקרה זה אינה ראויה, שכן החלטת הוועדה הייתה סבירה והתבססה על חוות דעת רפואיות של מומחים. לפיכך, הערר נדחה, מה שחיזק את החלטת הוועדה שלא להכיר בנכות נפשית נפרדת. פסק דין זה מחזק את תפקידה של הוועדה הרפואית בבחינת סוגיות רפואיות מורכבות ואת תפקידו המצומצם של בית המשפט בבחינת החלטות מסוג זה, תוך התמקדות בתקינות ההליך ובשיקולים משפטיים.