ת"א 22889-03-10

תקציר

התובע, ששימש כמודיע משטרתי, תבע את הנתבע בגין רשלנות שהובילה לכאורה לזיהויו כעד מדינה וסיכנה את חייו ואת חיי משפחתו. הנתבעת ביקשה לדחות את התביעה, בטענה כי היא אסורה על פי חוק ההתיישנות. בית המשפט הסכים עם הנתבע, וקבע כי התביעה הייתה מודעת לעילת התביעה – רשלנותו הנטענת של הנתבע – בעת פרסום שתי כתבות שחשפו את זהותו או בסמוך לאחריה. המאמרים פורסמו בספטמבר 2000 וביולי 2001, אך התביעה הוגשה במרץ 2010, הרבה מעבר לתקופת ההתיישנות בת שבע השנים. בית המשפט קבע כי מאסרו של התובע אינו מצדיק את הארכת תקופת ההתיישנות, שכן אסירים מגישים תביעות אזרחיות כדבר שבשגרה. יתר על כן, גם טענת התובע כי סבר שהנושא ייפתר ללא התדיינות משפטית – על סמך מכתבים שהחליף עם הנתבעת – נכשלה, שכן היא אינה מהווה ויתור על תקופת ההתיישנות. בית המשפט דחה אמנם את התביעה מטעמי התיישנות, אך הציע כי אם אכן נשקפת לתובע סכנה קיומית, ניתן להפעיל את חוק הגנת העדים כדי להעניק לו ולמשפחתו סיוע, מבלי לרמוז על ביקורת כלשהי על הטיפול בתיק.