ע"א 1786/10

תקציר

בפסק דין זה של ערכאת הערעור התמקדו טענותיו של המערער רבות בממצאיו העובדתיים של בית משפט קמא. המערער טען להיעדר ראיות בכתב המוכיחות את קיומם של שלטי אזהרה וטען כי הרשויות היו מודעות לכך שילדים טיפסו על גג המקלט הן לפני האירוע והן אחריו. בנוסף, טען המערער כי יש לקבל את עדותו של מומחה לקורוזיה וחיבור צינור רופף. עם זאת, ערכאת הערעור הדגישה כי בדרך כלל היא נמנעת מלהתערב בקביעת העובדות של בית משפט קמא, אלא אם ממצאים אלה נוגדים את ההיגיון ואת השכל הישר או נעדרי תימוכין ראייתיים. במקרה דנן, מסקנותיו של בית משפט קמא נתמכו היטב בראיות וסיפקו נימוק מבוסס להעדפת חוות הדעת של המשיבים. באשר לאחריותו של משרד החינוך, הסכים בית המשפט לערעורים עם בית המשפט קמא כי למשרד לא הייתה כל מעורבות באירוע, שכן בית הספר תפקד באותה עת כמגרש משחקים עירוני. מכאן, שלא הייתה חובת זהירות שחב המשרד. לגבי העירייה, על מנת שתוטל אחריות נזיקית, חייבת הייתה להיות הפרת חובת זהירות וקשר סיבתי לנזק. למרות שתיאורטית, העירייה יכלה לצפות סכנה פוטנציאלית מילדים המגיעים לגג, בית המשפט לא מצא כי חובת זהירות קונקרטית הופרה מאחר שההנחה עמדה בתקני הבטיחות ולא היו בה מפגעים מיידיים. בית המשפט הדגיש כי הטלת חובה כזו תרחיב את האחריות באופן בלתי סביר, תכביד על העירייה ותגביל את הגישה לגני המשחקים הציבוריים, דבר העלול לפגוע ברווחת הקהילה. בסופו של דבר דחה בית המשפט את הערעור וקבע כי לא משרד החינוך ולא העירייה היו צריכים לצפות את הנזק. ההחלטה התקבלה פה אחד, תוך אזכור הפיצוי שקיבלה המערערת מפוליסת תאונות אישיות, תוך אזהרה מפני ערבוב דיני הנזיקין עם אחריות מוחלטת.