ע"א 1016-10-14

תקציר

פסק הדין מחזק את פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב, אשר הורה על פינוי המערערת מחלקת קרקע בבעלות משותפת של המשיבים ושותפיהם. המערער, המתגורר במקרקעין משנת 1958 יחד עם אביו, טען כי ברשותו רישיון בלתי חוזר להשתמש במקרקעין או לחילופין זכות לדיור שווה ערך על פי הסכם משנת 1961. עם זאת, בית המשפט מצא כי המשיבים, שהם הבעלים החלקיים של הקרקע, לא הסכימו לחזקת המערער וכי אין לפרש את שתיקתם הארוכה של המשיבים כרשות מכללא. זאת ועוד, בית המשפט קבע, כי ההסכם משנת 1961, שעניינו רק אחת מהחלקות בהן התגוררה המערערת, אינו מחייב את המשיבים שכן הם לא היו צד לו, וכי זכותה של המערערת לדיור שווה-ערך, אם בכלל, ניתנת לאכיפה רק כלפי השותפים האחרים. עוד טענה המערערת כי היה צריך להתנות את הפינוי בקבלת פיצויים, אך בית המשפט דחה טענה זו מאחר שהיא לא הועלתה בבית משפט קמא והמערערת לא תבעה פיצויים מהמשיבים. בנוסף, ביקש המערער להציג הסכם משנת 2012 כראיה חדשה, שלטענתו מלמדת כי המשיבים התחייבו לפינוי תושבים מהקרקע. עם זאת, בית המשפט סירב לקבל ראיה זו שכן היא לא שינתה באופן משמעותי את תוצאת המשפט והמערער לא סיפק סיבה מספקת לאי הצגתה קודם לכן. בסיכומו של דבר, הערעור נדחה, אך חויבו המשיבים לשלם למערערת כפיצוי בסך 250,000 ₪, כאשר 100,000 ₪ ישולמו בתוך 7 ימים ו-150,000 ₪ הנותרים עם הפינוי בפועל. הפינוי נקבע להתבצע בתוך 120 יום מיום מתן פסק הדין, והצדדים היו אמורים לשאת בהוצאות המשפט שלהם.