רע"א 42792-02-11

תקציר

התיק נסוב סביב הסכם בוררות שקבע כי פסק הבורר לא ינומק. עם זאת, הבורר סיפק נימוקים לפסיקתם, מה שגרם לצד הנפגע להגיש בקשה לביטול. בית משפט השלום בירושלים דחה את התביעה, וקבע כי החלטת הבורר לנמק לא היוותה סטייה מסמכות. לאחר מכן ביקשו המבקשים רשות ערעור על החלטה זו. השאלה המרכזית הייתה האם הבורר חרג מסמכותו בכך שנימק את פסק הבוררות בניגוד להסכם הבוררות. בית המשפט הגיע למסקנה כי החלטת הבורר לנמק אינה מצדיקה את ביטול פסק הבוררות. בפסק הדין צוין כי אמנם בהסכם הבוררות צוין כי פסק הבוררות לא ינומק, אך הוא אינו אוסר במפורש על הבורר לעשות כן. זאת ועוד, טענו המשיבים כי סעיף 24(6) לחוק הבוררות מחייב את הבורר לספק נימוקים, והבורר הפעיל את שיקול דעתו כראוי. בית המשפט הדגיש כי התנהלות המבקשים לאורך כל ההליך מעידה על קבלתם את נימוקי הבורר, שכן הם לא העלו השגות עד לאחר מתן פסק הבוררות. בנוסף, ניתן היה להתייחס לחששות המבקשים בדבר הפגיעה הפוטנציאלית בשמם הטוב מבלי לחשוף את פסק הבורר עצמו. בית המשפט הדגיש גם את המדיניות השיפוטית הכללית לטובת צמצום ביטולם של פסקי בוררות. בסופו של דבר, בקשת רשות הערעור נדחתה, והמבקשים חויבו לשלם את שכר טרחת עורך הדין של המשיבים.