ע"פ 151/84

תקציר

בית המשפט העליון בחן מחלוקת משפטית בנוגע לשיבושים רועשים שנגרמו לכאורה על ידי חברת החשמל בתחנת הכוח רידינג ד'. בתחילה דחה בית משפט השלום את התלונה שהגישו ח.ח. פרשט, זוריאנו ועמותת מלרז מחוסר ראיות מספיקות. עם זאת, לאחר ערעור, בית המשפט המחוזי הפך החלטה זו והאריך את התיק, מה שהוביל לערעור נוסף לבית המשפט העליון. הסוגיה המרכזית הייתה האם ניתן לראות את הצליל כ"חזק או בלתי סביר" מעבר להגדרות התקן שנקבעו בתקנות למניעת מפגעים, תשל"ז-1977, בהתחשב בהוראות החוק למניעת מפגעים משנת 1961. בית המשפט העליון קבע כי תקנות אלה, אף שהן מועילות, אינן הכלים הבלעדיים להוכחת עבירות רעש מסוג זה. תחת זאת, נקבע כי ניתן להוכיח עבירות רעש באמצעים חוקיים אחרים, ללא קשר להיעדר מדידות רעש רשמיות. בית המשפט הדגיש כי התקנות מספקות תמיכה ראייתית ומקלות על הוכחת אישומים או התגוננות מפניהם, אך הן אינן מגבילות את שיטות ההוכחה אך ורק לאלה המפורטות בתקנות. בהחלטה הודגש כי אין לצמצם את זכותו של אדם להגנה מפני רעש על פי החוק בשל מגבלות טכנולוגיות של מדידת רעש או היעדר קריטריונים אובייקטיביים בתקנות. בנוסף, הדגיש בית המשפט העליון כי תכליתו העיקרית של החוק היא לשמור על שלום הציבור ושלומו מפני הפרעות רעש מבלי להעמיס על המתלוננים דרישות טכניות בלעדיות. לפיכך נדחה ערעורה של חברת החשמל, מה שחיזק את הנחיית הערכאה הנמוכה יותר לדון מחדש בתיק בהתבסס על העקרונות הרחבים יותר של החוק למניעת מפגעים.