ע"פ 43359-10-02

תקציר

פסק הדין דן בערעוריהם של חמישה מערערים שהואשמו בכרייה בלתי חוקית לפי פקודת המכרות. העבירה העיקרית שיוחסה להם הייתה כרייה ללא רישיון, בניגוד לסעיף 111(א) לפקודת המכרות, שעונשו חמש שנות מאסר. המערערים טענו, כי הם פטורים מחובת הרישוי לפי סעיף 109(2) לפקודת המכרות, המאפשר ליחידים לכרות על אדמתם לצרכיהם ולא למכירה. השאלה המרכזית היא האם פטור זה חל על המערערים. בית המשפט בוחן את ההקשר ההיסטורי ואת תכליתה של פקודת המכרות, וקובע כי היא התפתחה מהסדרה כלכלית של משאבי טבע לחוק הגנת הסביבה. הוא דן גם במציאות המשפטית בישראל, שבה רוב הקרקעות מוחכרות לדורות, והחוכרים זוכים ליחס של "מעין בעלים". מסקנתם של השופטים היא כי יש לפרש את הוראת הפטור באופן תכליתי ולחול על עניינם של המערערים. הם נימקים זאת בכך שהפטור נועד לאזן בין זכויות הקניין של הפרט לבין האינטרס הציבורי, ויישומו לא יפגע בערכי הטבע או בעתודות הקרקע של המדינה, במיוחד לאור העובדה שהכרייה כפופה לחוקי התכנון והבנייה. בנוסף, התשלום שקיבלו המערערים מקבלן אינו שולל את תחולת הפטור, שכן לא מדובר במכירת הקרקע הממוקשת אלא בפיצוי בגין שימושו של הקבלן. בית המשפט דן גם ביסוד הנפשי הנדרש לביצוע העבירה ומציין כי מדיניות הרשעה צרה ובלתי מתפשרת אינה מוצדקת במקרה זה. בסופו של דבר, הערעורים מתקבלים, וכל המערערים זוכו מחמת חוסר אשמה.