בד"מ 73/99

תקציר

פסק הדין סובב סביב תלונה שהוגשה נגד עורך דין בגין אי ציות לפסקי דין של בית המשפט, בפרט בנוגע לאי פירעון חובות. הנתבע טען כי אין קשר ישיר בין אי עמידתו לבין מקצועו כעורך דין, ומכאן משתמע כי כללי האתיקה של מקצוע עריכת הדין אינם צריכים לחול אוטומטית במקרה זה. עם זאת, בית המשפט פסק לטובת המתלוננת, והדגיש כי לעורכי דין סטנדרט התנהגות גבוה יותר ועליהם לשמור על כבוד המקצוע, גם בחייהם הפרטיים. בית המשפט הכיר באיזון העדין בין התחום המקצועי לפרטי של עורך דין, אך הדגיש את הקשר הישיר בין אי ציות של עורך דין לצווי בית המשפט לבין מעמדו המקצועי, במיוחד נוכח יחסי עורך דין-בית משפט. יתר על כן, הדגיש בית המשפט את חובתם האתית של עורכי הדין כלפי מערכת בתי המשפט, ומיצב אותם כ"נאמנים בבית המשפט". פסק הדין התייחס גם לאופיו של פסק הדין במקרה זה, שעניינו אי תשלום חוב, אשר בשילוב עם חדלות הפירעון של עורך הדין השפיע באופן שלילי על מקצוע עריכת הדין. בית הדין הגיע למסקנה כי התנהגות זו מהווה הפרה אתית, המצדיקה נקיטת צעדים משמעתיים. כן נשקלו נסיבות המקרה, לרבות מצוקתו הכלכלית של הנתבע והיעדר הצדקות משכנעות לאי פירעון. כתוצאה מכך, הרשיע בית המשפט את הנאשם, והטיל עליו השעיה בפועל מצטברת של שנה מהמקצוע, בנוסף להשעיות קודמות. פסק הדין נועד להעביר מסר של חומרת הזלזול בצווי בית המשפט וחשיבות השמירה על טוהר המידות של מערכת המשפט.