ת"א 13711-05-11

תקציר

פסק הדין מתייחס למחלוקת על האחריות לשריפה שפרצה בעמק בית שאן והתפשטה לחורשת תמרים וגרמה לנזק משמעותי. החורשה הייתה בבעלות קיבוץ שלוחות, והקרקע שעליה פרצה לכאורה השריפה הוחזקה בידי שני נאשמים: רשות הניקוז ונתיבי המים. בית המשפט נדרש לקבוע את מקור השריפה ואת התוואי שעשתה עד שהגיעה לחורשה, וכן את האחריות הנזיקית של הצדדים. השופט קבע כי מקור האש במדרון הצפוני של המאגר, שהיה באחריות נתיבי מים, והתפשט דרומה לאורך שיפוע המאגר ותעלת הניקוז. נמצא כי היו קוצים ועשבים הן במדרון והן בערוץ, אשר תרמו באופן משמעותי להתפשטות האש. השופט קיבל את עדותו של עד ראייה, קותי מרזל, שראה את נקודת ההתחלה של השריפה ותיאר אותה כנמצאת בין הממגורה הצפון-מערבית של המאגר לתחנת השאיבה הכחולה. השופט הסתמך גם על התרשמותם של העדים לגבי כיווני הרוח בעת השריפה. נמצא כי הן רשות הניקוז והן נתיבי המים התרשלו בכך שלא פינו את עשבי הבר והקוצים מנכסיהם. השופט הדגיש כי הימצאות קוצים באזור, המועד לטמפרטורות גבוהות, הייתה יכולה בקלות להוביל לשריפה, ושני הצדדים היו צריכים לצפות את הסיכון ולנקוט באמצעים למניעתו. השופט ציין כי עלות מניעת נזק כזה אינה גבוהה, ושני הצדדים אחראים להתפשטות האש ברכושם. באשר לקשר הסיבתי, מצאה השופטת כי רשלנות הנתבעים גרמה לנזק עובדתית ומשפטית. השופט גם פירש את הוראות החוק הרלוונטיות כך ששני הצדדים אחראים לשריפה שהתפשטה באדמותיהם, ללא קשר למוצאה. משכך, קבעה השופטת כי רשות הניקוז ונתיבי המים הם נזיקין משותפים וחייבים לפצות את התובעים בגין הנזק הבלתי ניתן לחלוקה שגרמה השריפה. עם זאת, מאחר שהיה קשה לקבוע את מידת האשמה המוסרית של כל אחד מהצדדים, קבע השופט כי הם יישאו בנזק בחלקים שווים. כל צד חויב לשלם 702,023 ₪ לכלל חברה לביטוח בע"מ, המהווים שליש מהנזק, שכן קיבוץ רשפים כבר נשא בשליש מהנזק.