ע"א 810/77

תקציר

פסק הדין נסוב סביב חוב שחב המנוח, חיים לוסטהאוס, למערער. לאחר מותו של לוסטהאוס ירשה אלמנתו, המשיב, מחצית מעיזבונו, ואילו שני בניו ירשו רבע כל אחד. המערערת ביקשה לגבות את החוב מהעיזבון ומשלושת היורשים. התיק הגיע לבית המשפט המחוזי, אשר קבע כי אלמנת המשיב אינה אחראית אישית לחובות העיזבון. הדירה, הנכס העיקרי של העיזבון, לא נרשמה אך חזקה שהועברה למשיב. הבנים גם ויתרו על חלקם בדירה שירשו לטובת האם. עם זאת, היו ראיות רבות המצביעות על חלוקת העיזבון. מתצהירים ומבקשת המשיב למינוי מנהל עיזבון עולה כי היורשים חילקו את העיזבון, גם אם הפרטים המדויקים לא נמסרו. לפיכך, לא ניתן לתמוך במסקנתו של השופט כי העיזבון לא חולק. עם זאת, היו מורכבויות לגבי חלוקת העיזבון. חובות העיזבון לא שולמו באופן שווה, מה שאומר שהיורשים הפרו את חוק הירושה. לפיכך, כל יורש היה חייב בחובות עד לשווי העיזבון כולו. מאחר שהמשיבה לא הוכיחה את שווי העיזבון, לא ניתן היה להגביל את אחריותה. משכך, התקבלה העתירה להטיל על המשיב אחריות לחוב. היא חויבה לשלם למערער, בתוספת ריבית. השופט אשר והשופט בכור, אף שהכירו בחלוקת העיזבון, הביעו הסתייגות מדעת הרוב. השופט אשר הדגיש כי בדרך כלל היורשים אחראים רק לחובות בתוך העיזבון עצמו, ותנאי מוקדם לאחריות אישית הוא חלוקת העיזבון בין היורשים, שלא הוכחה דיה. השופט בכור, שהצטרף בסופו של דבר לדעת הרוב, הדגיש את המורכבות בקביעת חלוקת העיזבון והדגיש כי אין להקל ראש במסקנתו של השופט קמא.