ע 17/12

תקציר

עניינו בבקשת סניגורו של מערער צבאי לפסילת הרכב בית משפט קמא בשל משוא פנים לכאורה. הטענה הראשונה טוענת כי בית המשפט שגה בהנחת אמיתות דברי התביעה, ויצר חשש למשוא פנים. עם זאת, חזקת אמיתות דברי עורכי הדין היא פרקטיקה מקובלת ויסוד בשיטת המשפט; לכן, טיעון זה חסר שחר. שנית, ההגנה טענה כי שגה בית המשפט בהחלטתו בטענת "אי אשמה" בכך שקבע כי קיימות ראיות לעבירות חלופיות פחותות, ובכך דחה את הטענה. החלטת בית המשפט הייתה חוקית, שכן הוא מוסמך להרשיע את הנאשם בעבירות חלופיות ועליו לדחות את טענת "אי אשמה" אם קיימות ראיות כאלה. החלטה זו אינה מצביעה על משוא פנים או חוסר משוא פנים כלפי המערער. לבסוף, טענה ההגנה כי בית המשפט הפגין פזיזות בסיום הדיון וחוסר פתיחות כלפי טענות המערער, בכך שהחליט על סדר הדיונים ודרש את הכנת הצדדים לדיון נוסף. עיון בפרוטוקולים לא תמך בטענה זו. החלטותיו הפרוצדורליות של בית המשפט נועדו לייעל את המשפט הממושך ואינן מצביעות על דעה קדומה. בנוסף, חל שיהוי בלתי מוצדק בהגשת בקשת הפסילה, שכן היא הוגשה חודשים לאחר קבלת ההחלטות, בניגוד לדרישה להעלות טענות אלה באופן מיידי. ככלל, הערעור נדחה מאחר שהטענות אינן מצדיקות את פסילתו של בית משפט קמא, וההחלטות שהתקבלו אינן מקימות חשש סביר למשוא פנים.