תלה"מ 37862-10-19

תקציר

פסק דין זה עוסק בשתי עתירות שהגיש מר א.ב. (התובע) בנוגע להסכמי גירושין שנחתמו על ידו ועל ידי אשתו לשעבר, הגב' ג.ד. (הנתבעת). העתירה הראשונה היא תביעה הצהרתית בה ביקשה התובעת להכריז על הסכם הגירושין הראשון, שאושר בישראל, כבטל בשל קיומו של הסכם מאוחר יותר שנחתם בצרפת. העתירה השנייה ביקשה הכרה בפסק דין של בית המשפט הצרפתי שדחה את טענת הנתבע לאכוף את הסכם הגירושין הישראלי. הרקע למקרה נוגע לסכסוך זוגי שהתעורר לאחר שהנתבע גילה כי התובע הפסיד סכום ניכר מכספם המשותף. הצדדים, אזרחי צרפת המתגוררים בצרפת, חתמו על הסכם גירושין ראשון בישראל בנובמבר 2013. כמה ימים לאחר מכן הם חזרו לצרפת, ובינואר 2014 חתמו על הסכם גירושין נוסף, שאושר על ידי בית המשפט הצרפתי במרץ 2014. לטענת התובעת, ההסכם הצרפתי החליף וביטל את ההסכם הישראלי, ואילו הנתבעת טענה כי שני ההסכמים עמדו זה לצד זה. התובע טען כי חתם על ההסכם הישראלי בלחץ הנתבע וכי הוא מפלה אותו ומחייב אותו לשלם לנתבעת סכום כסף גבוה. עוד טען כי לאחר חתימת ההסכם הישראלי הם הגיעו להסכמות חדשות בצרפת בנוגע למשמורת, מזונות וחלוקת רכוש, שהובילו להסכם הגירושין הצרפתי. הסכם זה, לטענת התובעת, החליף את ההסכם הישראלי והסדיר את כל העניינים הקשורים לגירושיהם. בהסכם הצרפתי נקבע כי לצדדים אין זכויות או חובות נוספים זה כלפי זה, אך בהמשך פתחה הנתבעת בהליכי גבייה בישראל על בסיס ההסכם הישראלי. הנתבע טען כי ההסכם הצרפתי עסק רק ברכוש בצרפת ולא ביטל את ההסכם הישראלי, אשר הסדיר סוגיות אחרות. היא הדגישה כי הצדדים המשיכו לפעול בהתאם להסכם הישראלי גם לאחר חתימת ההסכם הצרפתי. בית המשפט בחן את חומר הראיות ומצא כי התובע הצליח להטות את הכף לטובתו. הוכח כי ההסכם הישראלי נחתם תחת לחץ ובאופן מפלה. זאת ועוד, מנוסח ההסכם הצרפתי ומהתנהלות הצדדים עולה כי הוא החליף את ההסכם הישראלי, וטענת הנתבע כי הצדדים פעלו בהתאם להסכם הישראלי לא הייתה משכנעת. בנוסף, בית המשפט הכיר בפסקי הדין שניתנו על ידי בתי המשפט הצרפתיים, שקבעו גם הם כי ההסכם הצרפתי גובר על ההסכם הישראלי. הנתבע פתח בהליכים בצרפת, ופסקי הדין היו סופיים וניתנים לאכיפה. בית המשפט קיבל את חוות דעת המומחה שהגישה התובעת בנוגע לדין הצרפתי ומצא כי הנתבעת לא הביאה ראיות מספיקות להפרכתה. בעקבות זאת הכריז בית המשפט כי הסכם הגירושין הישראלי בוטל בהסכם הצרפתי המאוחר יותר והורה לנתבעת לשאת בהוצאות ההליך ולשלם לתובעת 35,000 ₪. ניתן היה לפרסם את פסק הדין ללא פרטים מזהים.