ע"א 494/74

תקציר

פסק הדין נסוב סביב טענותיה הסותרות של מגיבה בנוגע לתאריך לידתה. בשנת 1955 תבעה המשיבה בהצלחה לשנות את גילה הרשמי, אך בהמשך ביקשה לחזור לגילה המקורי. המדינה התנגדה לתביעתה השנייה, תוך שהיא מצטטת את השתק החברה וגורמת להשתקה, ומשתמשת בדוקטרינת ההשתק בבקשות. עם זאת, בית משפט קמא פסק לטובת המשיב. המדינה ערערה, ובית המשפט העליון פסק לטובתה וקיבל את שתי הטענות שהוצגו. ראשית, בית המשפט הסביר כי החוק לקביעת גיל תשכ"ג-1963 ביטל את דוקטרינת הפעולה של בית המשפט בתביעות לקביעת גיל, אך רק בתיקים שהוגשו לאחר חקיקתו. מאחר שתביעתו הראשונה של המשיב נדונה לפני שנת 1963, חלה הדוקטרינה, ופסק הדין הקודם היה צריך למנוע את התביעה השנייה. שנית, בית המשפט הדגיש כי אין להעניק סעד הצהרתי, אף שהוא נתון לשיקול דעת, למי שמנצל לרעה את ההליך השיפוטי. עדות השקר של המשיבה וכוונותיה הכוזבות בתביעה הראשונה נחשבו פסולות, ושינוי דעתה לא הצדיק הצהרה נוספת של בית המשפט. ערעור המדינה התקבל, פסק דינו של בית משפט קמא בוטל, והמשיב חויב לשאת בהוצאות ערעור המדינה.