ע"פ 12778-02-13

תקציר

המבקשים, גנני בר חברה לבניין ומנהלה חזי בר, ערערו תחילה על פסק דין של בית המשפט המחוזי שהרשיע אותם בעבירות לפי חוק עובדים זרים וגזר עליהם קנסות. בית המשפט העליון קיבל חלקית את הערעור, והצדדים הגיעו לפשרה שהובילה לפסק דין המפרט את סכומי הקנס ואת לוח התשלומים. החברה חויבה לשלם 120 אלף שקל ב-50 תשלומים חודשיים, ואילו בר נקנס ב-40 אלף שקל, עם תשלומים חודשיים של 670 שקל ותשלום ראשון של 480 שקל. פסק הדין כלל גם התחייבויות כספיות להימנע מביצוע עבירות נוספות. שנים לאחר מכן, ביקשו המבקשים הבהרות בדרישת תשלום, מה שהוביל לבקשה הנוכחית להאריך את מועד התשלום ולשנות את מועד התשלום כדי להימנע מחיובי פיגורים. המדינה טענה כי למרכז גביית הקנסות סמכות לדון בבקשה, ואילו המבקשים טענו כי לבית המשפט סמכות טבועה להאריך מועדים. בית המשפט הסכים עם המדינה, וציטט את פרשת אזולאי, שקבעה כי למרכז סמכות בלעדית להחליט על דרכי פירעון חובות, לרבות הארכת מועדים, כדי להבטיח יעילות ולהימנע מסמכויות שיפוט מקבילות. בית המשפט ציין כי סמכותו לפעול במקרים כאלה מוגבלת לנסיבות מיוחדות, שלא התקיימו במקרה זה. מאחר שהמבקשים פנו תחילה לבית המשפט במקום למרכז, ונוכח הזמן הרב שחלף והבירור העובדתי הנדרש, דחה בית המשפט את הבקשה והפנה את המבקשים למרכז לגביית קנסות לקבלת סעד.