תפ"מ 6462-06-23

תקציר

המקרה נסוב סביב תוקפה של הוראה בהסכם שכירות המקנה למשכיר זכות בלעדית לסיים את השכירות בהתראה של שלושה חודשים. פסק הדין של בית המשפט מצדד בתובע, ופוסק לטובת זכותו של המשכיר לפנות את השוכר. זאת, בהתבסס על מספר הוראות חוק ופסיקה קודמת. ראשית, בית המשפט מפנה לסעיף 25ג(א) לחוק השכירות וההלוואות, המבטל סעיפים חד צדדיים המאפשרים למשכיר לבטל את חוזה השכירות אלא אם גם לשוכר יש זכות כזו. בנוסף, סעיף 25ד(2) לאותו חוק מחזק את הצורך בהדדיות בסעיפי סיום. בית המשפט מקבל את טענת השוכר בהתבסס על סעיף 25י(א) לחוק, שנראה כי מאפשר סיום חד צדדי בחלק מהמקרים, אך הוא מפרש סעיף זה כפשוטו, ודורש לציין במפורש את תקופת השכירות כעולה על עשר שנים בהסכם. מאחר שתנאי זה אינו מתקיים במקרה הנוכחי, מוצא בית המשפט כי הסעיף בטל. כמו כן, בית המשפט דן בעקרון תום הלב וביחסו להוראות דין קוגנטיות. פסקי דין קודמים אכן הכירו בעקרון תום הלב כ"עיקרון-על", המאפשר לו לגבור על חוקים קוגנטיים בנסיבות חריגות כדי למנוע עוול. בית המשפט מגיע למסקנה כי המקרה הנוכחי מפגין חוסר תום לב קיצוני מצד הנתבע, המצדיק את אכיפת סעיף הפינוי למרות סתירתו לדין הקוגנטי. מודעותו של הנתבע לאי חוקיותו של הסעיף והסכמתו לו, יחד עם הימנעותו מלהבהיר לתובע את המצב, נתפסים כמלכודת שטמנה להארכת חוזה השכירות שלו ללא הגבלת זמן. בית המשפט מדגיש כי הנתבע אינו דייר תמים אלא גורם מתוחכם המודע לזכויותיו, והתנהלותו נחשבת פסולה. לבסוף, בית המשפט מפעיל את סעיף 31 לחוק החוזים, המאפשר לבית המשפט לפטור צד מחוזה בלתי חוקי אם מוצדק, ולחייב את הצד השני לקיים. בהתחשב בגורמים כגון התנהגות הצדדים, מידת האשמה ותום הלב, בית המשפט מחליט לאכוף את סעיף הפינוי למען הצדק. הנתבע מצווה לפנות את המקום תוך 30 יום מיום מתן פסק הדין ולשאת בהוצאות התובע ובשכר טרחת עורך דין. פסק הדין מדגיש את חשיבות תום הלב וההגינות, ורואה בהתנהלות הנתבע ניסיון לנצל עניין טכני על חשבון זכויותיו של התובע.