בג"צ 5803/19

תקציר

פסק הדין המדובר הוא דחיית עתירה שהוגשה בערעור על החלטת בית הדין הרבני האזורי בפתח תקווה בעניין חלוקת נכסים של זוג גרוש. העתירה, שהוגשה על ידי האישה, ביקשה לערער על החלטת בית הדין האזורי בטענה כי היא מפרה את כללי הצדק הטבעי וניהול הוגן של הליכים, וביקשה מבית המשפט לקבוע כי היא זכאית למחצית משווי דירת מגורים שחלקה עם בעלה לשעבר. הדירה המדוברת נרכשה במהלך נישואיהם אך נרשמה על שמו בלבד. בית הדין האזורי קבע בעבר כי הדירה שייכת לבעל בלבד ואין לכלול אותה בחלוקת נכסי הנישואין, למעט חלק קטן לו הייתה זכאית האישה. החלטה זו בוטלה חלקית על ידי בית הדין הרבני הגדול בירושלים, שהורה לבית הדין המחוזי לבחון מחדש את סוגיית השיפוצים שנעשו בדירה ואת תביעתה הפוטנציאלית של האישה לשיתוף ספציפי. לאחר בדיקה זו, קבע בית הדין האזורי כי טענת האישה לשיתוף ספציפי אינה מבוססת והורה לה לפנות את הדירה. פסק דינו המאוחר יותר של בית הדין הרבני הגדול אישר את החלטת בית הדין האזורי והציע לאישה להגיש השגות על הערכת שווי הנכס, אך היא לא עשתה כן. בסופו של דבר, דחה בג"ץ את עתירת האישה, והסכים כי מדובר בטיעון ערעורי בלבד ולא הציג אף אחת מהנסיבות החריגות המצדיקות התערבות בהחלטת בית הדין הדתי. פסק הדין הדגיש את היקף ההתערבות המצומצם העומד לרשות בג"ץ בהחלטות בתי הדין הדתיים ואישר את דחיית העתירה מבלי להידרש כלל לתגובת המשיבים.