ת"א 14522-03-19

תקציר

הסכסוך בין התובע, מיכאל ברץ, לבין הנתבע נסוב סביב הסכם חוזי להתקנת מערכת חימום בבית הנתבעת. לטענת ברץ, הנתבעת הפרה את ההסכם בכך ששיבשה את העבודה ובסופו של דבר ביטלה אותה, מה שהוביל להפסדים כספיים. עם זאת, השופט לא מצא כל הצדקה לטענות אלה. מהראיות שהוצגו בבית המשפט, לרבות עדויות עדי ראייה, עולה כי עובדי התובעת ביצעו משימות מקדמיות בלבד וכי אירועי יום 20.11.2018 לא היו כפי שתיארה התובעת. גרסת הנתבעת לאירועים הייתה אמינה יותר, והראתה כי עובדי התובעת עזבו את אתר העבודה בטרם עת ללא הצדקה. השופט ציין כי התובע לא זימן אף אחד מעובדיו כעד, דבר המחליש את עדותו. התברר כי לאחר האירוע היו ניסיונות משא ומתן בין הצדדים, לרבות קביעת מועד חידוש העבודה, אך ניסיונות אלה עלו בתוהו, והחוזה הסתיים בסופו של דבר. השופט הגיע למסקנה כי שני הצדדים תרמו לפירוק ההסכם ופעלו בחופזה וללא אמון הדדי. לפיכך, כל צד יישא בהוצאותיו, מה שיוביל לדחיית התביעה החוזית. באשר לתביעת לשון הרע לפי חוק איסור לשון הרע, קבעה השופטת כי הפרסומים שפרסם הנתבע בפייסבוק אינם מהווים לשון הרע. הפרסומים נבעו מניסיונותיה הכושלים של הנתבעת ליצור קשר עם התובע והיו מתונים ומאוזנים, ביטאו את עמדתה הלגיטימית של הנתבעת והיוו ביקורת ציבורית. יתר על כן, לנתבע הייתה הגנת תום לב שכן הפרסומים לא חרגו מההיקף הסביר בנסיבות הנתונות. לפיכך, גם תביעת לשון הרע נדחית. לפיכך, התביעה כולה נדחית, והתובע חויב לפצות את הנתבע בגין הוצאות משפט ושכ"ט עורך דין, בסך 12,000 ₪, בתוך 45 יום. לתובע יש זכות לערער על פסק הדין תוך 60 יום.