בר"ע 87/72

תקציר

במחלוקת משפטית הנוגעת לביצוע שני שיקים, התייחס בית המשפט העליון לשאלה האם טענתו של חייב ל"פירעון" לפני פתיחת הליכי הוצאה לפועל יכולה להידון על ידי ראש לשכת ההוצאה לפועל לפי סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967. בית המשפט קבע כי טענות אלה אינן בתחום סמכותה של לשכת ההוצאה לפועל, אלא יש להתייחס אליהן בבית המשפט בו נדונה התביעה לראשונה. היא הדגישה כי ביצוע שטרות, לרבות שיקים, שונה מזה של משכנתאות, שכן מתייחסים לשטרות כאל פסקי דין מותנים. זכות ההתנגדות של החייב קמה רק לאחר הגשת בקשה; לפיכך, תביעות פירעון שהוגשו בעבר אינן משפיעות על הליך ההוצאה לפועל אלא אם הובאו לידיעת בית המשפט במסגרת התביעה המקורית. בית המשפט הבהיר כי הליך ההוצאה לפועל יכול לשקול החזרים ששולמו לאחר בקשת הנושה להוצאה לפועל לחייב, ובכך להבטיח שמירה על תקינות ההליך השיפוטי. בית המשפט העליון הוסיף וציין פגם פרוצדורלי בהתראת ההוצאה לפועל שניתנה לחייב, אשר לא עמדה בדרישת החוק להודיע לחייב על זכות ההתנגדות, ובכך ביטל את תחילתה של תקופת ההתנגדות. משכך, התקבל הערעור, בוטלו ההחלטות הקודמות והוחלט להעביר את התיק להכרעת בית המשפט המוסמך, בדגש על הצורך בהליך מזורז בשל השיהוי הממושך.