דב"ע לה/21 - 3

תקציר

התיק סובב סביב שני ערעורים הנוגעים לתביעת עובד לתשלומים שונים נגד מעסיקו לשעבר, לרבות פדיון חופשה שנתית, שכר עבודה ב-1 במאי וגמול שעות נוספות. הערכאה הנמוכה יותר פסקה חלקית לטובת העובד, אך הן המעסיק והן העובד ערערו לבית הדין האזורי. בית הדין האזורי קיבל את טענת המעסיק כי הודאתו ב-63.5 שעות נוספות הייתה חלק מהסכם פשרה שנדחה, ולכן המעסיק לא חויב לשלם עבור שעות אלה. עם זאת, נקבע כי על המעסיק לשלם את פדיון החופשה יחד עם שכרו האחרון של העובד, הנחשב למועד תשלום הפיצויים של הלנה. שני הצדדים ביקשו רשות ערעור נוספת לנשיאת בית הדין לעבודה, שהתקבלה. המעסיק טען כי אין לראות בפדיון החופשה השנתית שכר, וגם אם כן, אין הוא נופל תחת הגדרת "שכר כנגדם" בחוק הגנת השכר, שכן אין מועד מוגדר לתשלומה. ערעורו של העובד חרג מתחום החופשה, והתמקד בפסילת שעות נוספות עליהן העידו עדי המעסיק. בית המשפט קבע כי פדיון החופשה השנתית נחשב לשכר, אך הוא אינו מהווה "שכר כנגדם" שכן הוא אינו משולם מעת לעת או קבוע בסעיפים הרלוונטיים בחוק הגנת השכר. בית המשפט קבע כי מטרתו של חוק חופשה שנתית היא להבטיח לעובדים לקבל את החופשה השנתית שלהם ואת השכר המקביל, ופדיון החופשה הוא תשלום חד פעמי. לפיכך, ערעור המעסיק התקבל, ובוטלה החובה לשלם להלנה פיצויים בגין פדיון חופשה, אם כי החברה חויבה לשלם ריבית על הסכום ממועד הגשת התביעה. ערעורו של העובד, בעניין פסילת שעות נוספות, נדחה מאחר שבית הדין לא מצא בסיס לטענותיו בפרוטוקול המשפט.