בר"מ 4823/22

תקציר

פסק דין זה נסוב סביב מחלוקת היטל השבחת מקרקעין. בשנת 2017 מכרו המבקשים נכס בתל אביב-יפו וחויבו בהיטל בגין שתי תכניות. המבקשים ערערו על שומה זו, ובעוד הערר מתנהל, נכנס לתוקפו תיקון לחוק התכנון והבניה, אשר החריג תכניות כוללניות מהגדרת "תכנית" הגוררת היטל השבחה מיידי. תיקון זה הציע לחייבים ברירה: לשלם את ההיטל באופן מיידי על סמך השומה הקודמת או לבקש דחיית השומה עד למועד עתידי שבו תאושר תכנית אחרת. סוגיית המפתח של הפרשנות נוגעת למועד האחרון למימוש אפשרות זו. המבקשים, שמימשו את זכויותיהם על פי התכנית אך לא שילמו את ההיטל על פי שומה סופית, טענו כי המועד האחרון לבחירת אפשרות הדחייה צריך להיות מועד הפיכתה של השומה לסופית. בתי המשפט, לרבות בית המשפט לעניינים מנהליים, פסקו אחרת, ופירשו את התיקון כמחייב חייבים לבחור בחירה זו תוך זמן סביר מחקיקת התיקון. פרשנות זו התבססה על הצורך ביעילות פרוצדורלית ועל מספרם המצומצם של המקרים עליהם חל התיקון. המבקשים ביקשו רשות לערער על החלטת בית המשפט לעניינים מנהליים, אך שופט בית המשפט העליון דחה את בקשתם. נפסק כי השלכותיה של השאלה העומדת על הפרק מצומצמות, והמקרה לא העלה סוגיה רחבה מעבר לאינטרסים האישיים של המבקשים, שהם אמות המידה להתרת ערעורים מסוג זה. יתר על כן, השופטת הסכימה עם פרשנות הערכאות הנמוכות יותר לתיקון כסבירה ועולה בקנה אחד עם שיקולים פרוצדורליים. לפיכך, הבקשה נדחתה, וההחלטות הקודמות עמדו בעינן.