סע"ש 15253-10-19

תקציר

התובעת, שעבדה אצל הנתבעת כמנקה, תבעה מהנתבעת פיצויים בעילות שונות, לרבות הפרת חוק עבודת נשים וחוק שוויון הזדמנויות בעבודה, אי תשלום שכר ואי השתתפות סוציאלית. בית המשפט התייחס תחילה לשאלה האם צו ההארכה בענף הניקיון חל על הצדדים. נמצא כי עיסוקו העיקרי של הנתבע היה תחזוקה וניהול מבנים, שכלל גם ניקיון. למרות שהנתבעת טענה כי מדובר בחברת ניהול ולא בחברת ניקיון, קבע בית המשפט כי צו ההרחבה חל על הצדדים, שכן התובעת הועסקה בניקיון, וחלק משמעותי מעיסוקה של הנתבעת היה תחזוקה. לאחר מכן פנה בית הדין לנסיבות סיום העסקתה של התובעת. נמצא כי התובעת לא פוטרה אלא שיבוצה הופסק שלא כדין. בית הדין ציין כי התובעת ביקשה לשנות את מתכונת עבודתה עקב הריונה וביקשה עבודה קלה יותר, אך הנתבע לא הצליח להציע לה כזו. עוד קבע בית הדין כי התנהלותה של התובעת הקשתה על מציאת מקום מתאים להשמה וכי היא לא הוכיחה את מידת האחריות הנדרשת כלפי מעסיקה. לפיכך, נקבע כי הימנעותה של הנתבעת ממציאת התובע משרה קבועה לא נעשתה בחוסר תום לב. בית הדין מצא כי הנתבעת הפרה את חוק עבודת נשים בכך שלא שיבצה את התובעת לעבודה ופגעה בהיקף משרתה ובהכנסתה ללא קבלת אישור מהממונה על עבודת נשים. בנוסף, קבע בית המשפט כי הנתבעת לא הפרישה לזכויותיה הסוציאליות של התובעת, לרבות פיקדון העובדים הזרים, קרן השתלמות ודמי הבראה. עוד נמצא כי הנתבע שילם בחסר את שכרה של התובעת ולא מסר לה את ההודעה המוקדמת הנדרשת על תנאי העבודה. בית המשפט הורה לנתבעת לשלם לתובעת סך של 15,000 ₪ בגין הפרת חוק עבודת נשים, הפרשי שכר ותנאים סוציאליים שונים, לרבות 9,566 ₪ עבור פיקדון העובדים הזרים, 4,311 ₪ עבור קרן ההשתלמות, 2,764 ₪ עבור דמי הבראה, 1,050 ₪ עבור פדיון חופשות, 3,780 ₪ עבור הפרשי שכר עבור אפריל-מאי 2019, 735 ש"ח בגין אובדן ימי חופשה, 2,323 ש"ח בגין אובדן פיקדון עובדים זרים, 1,136 ש"ח בגין אובדן קרן השתלמות ו-1,000 ש"ח בגין אי הודעה מוקדמת לעובד. הנתבע חויב לשלם תשלומים אלה בתוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין, ולשאת בשכר טרחת עורך דינו של התובע, בסך 6,000 ₪. לבסוף, דחה בית המשפט את תביעת התובעת לפיצויים לפי חוק שוויון הזדמנויות בעבודה ולהפסד דמי לידה, ולא מצא כל ראיה לאפליה או לפגיעה בשיעור דמי הלידה של התובעת.