ע"א 7434/10

תקציר

הערעור מתייחס לפרשנות הסכם חכירה לקרקע חקלאית בין מינהל מקרקעי ישראל (המינהל) לבין יישוב חקלאי המיוצג על ידי המערערת. המחלוקת נוגעת לזכאותו של האחרון לפיצוי בגין זכויותיו והשקעותיו בקרקע, בעקבות שינוי ייעוד הקרקע והחזרתה למינהל. המקרקעין הנדונים יועדו במקור למטרות חקלאיות והוחכרו למערערת. בהמשך לכך קודמה תכנית הרחבה ביוזמת המערערת, שעניינה שינוי ייעוד של חלק מהמקרקעין לבנייה למגורים. בעקבות השינוי הוחזר החלק הרלוונטי של הקרקע למינהל. המערער תובע פיצויים מהמינהל בגין אובדן השקעותיו והכנסותיו כתוצאה מעקירת מטעיו, על בסיס הסכם החכירה והחלטות מועצת מקרקעי ישראל. המינהל, לעומת זאת, מסרב לפצות את המערערת, בטענה כי הזכאות לפיצוי על פי ההסכם חלה רק כאשר שינוי הייעוד נעשה על ידה, ולא כאשר הוא נעשה ביוזמת החוכר. בית המשפט קבע כי לשון החוזה אינה פותרת באופן חד משמעי את השאלה הפרשנית העומדת על הפרק, ועל כן בחן את הנסיבות החיצוניות לחוזה, על מנת לברר את תכליתו הסובייקטיבית של החוזה. הרקע ההיסטורי שהוביל לכריתת ההסכם, כמו גם ההחלטות הרלוונטיות של מועצת מקרקעי ישראל, הביאו את בית המשפט לקבל את עמדת המינהל. בית המשפט קבע, כי המערער אינו זכאי לפיצוי בגין זכויותיו והשקעותיו במקרקעין, שכן שינוי הייעוד והחזרת הקרקע למינהל נעשו ביוזמתו, במסגרת קידום תכנית הרחבה. לפיכך נדחה הערעור, והמערערת חויבה לשלם הוצאות מנהליות למינהל. השופט א' רובינשטיין והשופט א' שהם הסכימו עם ההחלטה.