ע 1975/09

תקציר

הערעור מתייחס למקרה של מכירת אמצעי לחימה ששימשו לאחר מכן בפיגוע ירי בירושלים. המערער הורשע בשורה של סעיפים של מכירת ציוד מלחמה ונגזרו עליו 8 שנות מאסר. השופטים נחלקו בשאלה האם יש להרשיע את המערער בסיוע להריגה בכוונה תחילה. דעת הרוב זיכתה אותו בסעיפים אלה ואילו דעת המיעוט הרשיעה אותו. ההבדל העיקרי בין הדעות סובב סביב הכוונה הנדרשת להרשעה. שופט המיעוט טען כי המערער ידע בוודאות גבוהה כי הנשק שסיפק ישמש לביצוע פיגוע ולכן יש להרשיעו. מנגד, דעת הרוב טענה כי לא הוכחה הכוונה הספציפית הנדרשת להרשעה. הכרעת הדין מאשרת את דעת הרוב של בית משפט קמא לגבי הפרטים הראשון, השני, החמישי והשישי של כתב האישום. עם זאת, ההרשעה בפרטים השלישי והרביעי, הנוגעים לסיוע להריגה בכוונה, נדחית. במקום זאת הורשע המערער בעבירה הפחותה של סיוע להריגה, וכן בסיוע וסיוע להריגה. זאת, משום שהראיות מלמדות כי המערער פעל בפזיזות ובאדישות לתוצאה הקטלנית, ובכך הגשים את היסוד הנפשי הנדרש לעבירות אלה. השופטים דנו גם ביסוד הנפשי הנדרש להרשעת מסייע והגיעו למסקנה כי יש לשמור על דרישת היסוד הנפשי הכפול הקיימת, למרות השינוי שחל בדין הישראלי בעקבות תיקון 39 לחוק העונשין. לבסוף, הסכימו השופטים כי ניתנה למערער הזדמנות סבירה להתגונן מפני העבירה החלופית וכי אין צורך בהחזרת התיק לבית משפט קמא לצורך מתן גזר הדין.