ע"א 2181/11

תקציר

במקרה זה, בית המשפט בחן האם ניתנה הבטחה מנהלית למושב בדבר הקצאה נטו של קרקע מאזור כלוא. בית משפט קמא פסק בעבר לטובת המושב, תוך שהוא מצטט עדויות של עדי מפתח שטענו להבטחות בעל פה להקצאה נטו, בניגוד למכתבו של אדרי משנת 1996 שהקצה 232 דונם כשטח ברוטו לפי החלטה 717, המיועד לתעסוקה. עם זאת, שופט הערעור חלק על פרשנות זו, שכן לא נמצאה הבטחה בכתב, והדברים בעל פה התנגשו עם הראיות התיעודיות המבוססות. בית המשפט הדגיש כי כל הבטחה שלטונית מחייבת חייבת חייבת להיות ברורה, מפורשת ומתועדת, דבר שלא הוכח במקרה זה. יתר על כן, פרשנותה של החלטה 717 על ידי מועצת מקרקעי ישראל הייתה מכרעת, שכן היא התוותה הקצאת קרקע חקלאית לשימוש לא חקלאי. הוא הדגיש את המתח בין הפחתת הקצאות הקרקע להוגנות לבין קיום כוונת ההחלטה לתמוך בתעסוקה במגזר החקלאי. בסופו של דבר קבע בית המשפט כי החלטה 717 מתייחסת לתחומים ברוטו, ועולה בקנה אחד עם האינטרס הציבורי ועם פרקטיקות העבר. המושב לא הצליח לבסס את תביעתו לקרקע נטו, וקביעת השטחים הציבוריים שהוקצו מהקרקע הכלואה חושבה ב-21.4%. חישוב זה קבע כי המושב זכאי לתוספת של 27.49 דונם, בעוד שניתן לשווק 53.2 דונם במכרז. כתוצאה מכך, נמנע מהמושב גם פטור מהליכי מכרז, בהתאם להוגנות בחלוקת המשאבים הציבוריים. ההחלטה הייתה כרוכה בתשלום דמי ניהול למושב, המשקף את העמידה בתנאי ההחלטה. פסק הדין התקבל פה אחד על ידי הפאנל, תוך שימת דגש על פרשנות משפטית עקבית להוראות הקצאת קרקעות.