עת"מ 7623-12-12

תקציר

העותר, שנכנס לישראל בשנת 2005, מבקש ליהנות ממדיניות אי-הגירוש הזמנית המוענקת לאזרחי אריתריאה. המדינה מתנגדת לבקשה זו בטענה כי העותרת אינה אריתראית אלא אתיופית, ולכן מדיניות אי הגירוש אינה חלה עליה. העותרת הגישה בעבר בקשת מקלט וסורבה, וכן לא הייתה כנה עם הרשויות הישראליות בנוגע למועד ולאופן כניסתה לארץ. השאלה המרכזית הניצבת בפני בית המשפט היא האם העותרת היא אכן אזרחית אריתריאה, כטענתה. בית המשפט מציין כי ככלל, קביעת אזרחותו של אדם היא החלטה ריבונית השייכת למדינה הרלוונטית. במקרה דנן, המשיבה – מדינת ישראל – מסכימה עם עיקרון זה. בית המשפט קובע כי גם אם העותרת תוכר כאזרחית אריתריאה, עדיין תהיה למדינה אפשרות לגרש אותה למדינה שלישית שבה לא נשקפת סכנה לחייה, לרבות אתיופיה, שם נולדה ויש לה קשרים ברורים. העותרת לא הוכיחה די הצורך כי נשקפת סכנה לחייה באתיופיה ולפיכך החלטת המדינה לשלול ממנה מעמד של אזרחית אריתריאה והסירוב שבא בעקבותיה להחיל את מדיניות אי-הגירוש הזמנית עומדים בעינם. כמו כן, בית המשפט מדגיש כי התנהלותה הבלתי ישרה של העותרת לאורך כל ההליך מחלישה את עניינה ואינה מצדיקה התערבות שיפוטית מטעמה. בסופו של דבר, אמנם על המשיבה להכיר בעותרת כאזרחית אריתריאה בשל תעודת הזהות האריתראית האותנטית לכאורה שהציגה, אך אין בכך כדי לשלול את האפשרות לגירושה למדינה שלישית. העתירה נדחית, וכל צד יישא בשכר טרחתו.