ע"א 2848/99

תקציר

פסק הדין מתייחס למחלוקת על בעלות על שטח בור סלעי בשטח של 1,020 דונם, נטוע עצי זית, הממוקם צפונית-מזרחית למושב המערערת. המשיב תבע להסיר את ידו של המערער מהמקרקעין, בטענה כי הם אינם מוחכרים לו, ודרש דמי שימוש הולמים בסך 230,895 ₪. המערער טען כי הקרקע היא שלו, שכן היא כלולה במשבצת שלו משנת 1949, והוא השתמש בה למרעה ולעיבוד עצי זית. בית משפט השלום ברמלה הורה למערער לפנות את הקרקע אך דחה את התביעה הכספית נגדו. שני הצדדים ערערו לבית המשפט העליון. בית המשפט מצא כי חברי המושב החזיקו והשתמשו בקרקע הנדונה בידיעתו של המשיב וכי השטח סומן כשטח מרעה במפות הרלוונטיות. עם זאת, המקרקעין לא נכללו בחוזה המשבצת של המערערת, ואף לא היו חלק מחוזים קודמים. בית המשפט קבע כי המערער החזיק במקרקעין ללא תמורה וכי עצם הגשת התביעה מהווה שלילת כל רישיון שהיה לו. זאת ועוד, בית המשפט לא מצא הצדקה ליצירת רישיון בלתי חוזר, והחזקתו של המערער במקרקעין ללא תמורה, יחד עם העובדה שהם מעובדים כיום על ידי צד שלישי, לא תמכו בטענתו. בית המשפט פסק גם נגד המערערת בעניין הבטחה מינהלית, שכן לא נמצאה הבטחה ברורה ובלתי מעורערת לכלול את השטח במשבצת המושב. בסופו של דבר, הערעור נדחה, והמערער חויב לשלם למשיב 20,000 ₪ שכר טרחת עורך דין.