רע"א 5095/93

תקציר

במקרה משפטי מורכב זה, חברה קבלנית (המבקשת) ושותפות בנייה (המשיבה) היו מעורבות בסכסוך על הזכות לשעבד שלושה בניינים בשל חוב לכאורה. המשיב טען לשעבוד על המבנים עד לתשלום מהמבקשת, שטענה במקום זאת כי חייבים לה כסף. בתחילה נתן בית משפט השלום צו מניעה זמני המונע מהמבקש לאכלס את המבנים. החלטה זו הועברה לבית המשפט המחוזי, שאישר את צו המניעה, מה שהוביל לערעור לבית המשפט העליון. בית המשפט העליון בחן את אמות המידה למתן סעד זמני, הכוללות ביסוס עילה לכאורה, התחשבות ביושרו של המבקש ואיזון הנזקים בין הצדדים. בית המשפט המחוזי הגיע למסקנה כי המבקשת חייבת סכום נכבד, וקבע כי קיום השעבוד היה מוצדק, במיוחד בשל קשייו הכספיים של המשיב. עוד מצא בית המשפט כי הסכמת המשיב לעסקאות צד ג' אינה מהווה ויתור על השעבוד. עם זאת, השעבוד לא יכול היה לחול על נכסים שנמכרו בהסכמת המשיב, לפי חוק מטלטלין. כמו כן, נפסק כי על המשיב להעמיד ערבות נוספת להבטחת נזקיו של המבקש אם התביעה תידחה. בסופו של דבר, דחה בית המשפט העליון את הערעור, והותיר את צו המניעה הזמני מותנה בכך שהמשיב יציע ערבות צד ג' מובטחת. כמו כן חויב המבקש לשאת בהוצאות המשפט של המשיב.