בש"א 1296/01

תקציר

בית המשפט מצא כי טענות המבקשת כי הבנק חויב לפרוע את השיקים שנמשכו עליהן, חסרות שחר. ראשית, טענת המבקש בדבר הסכם בעל פה עם הבנק סותרת בתצהיר גזבר הבנק. שנית, החוק מחייב הסכמי אשראי עם בנקים להיות בכתב, והמבקש לא טען שיש לו הסכם כזה. שלישית, בנק אינו נדרש להחזיר כספים ללקוח שחשבונו יש יתרה שלילית. כמו כן שלח הבנק למבקש מספר מכתבי התראה, אותם קיבל המבקש, בדבר משיכות נוספות, וחשבונותיו של המבקש הוגבלו פעמיים בעבר. עוד קבע בית המשפט כי פירעון שיקים על ידי הבנק מעבר למסגרת האשראי המאושרת אינו מחייב אותו להמשיך ולעשות כן. באשר לטענת המבקשים, כי לא קיבלו התראות טרם הגבלת חשבונותיהם, קבע בית המשפט כי אין מדובר בטיעון תקף, שכן הבנק שלח את האזהרות. יתר על כן, הבנק היה פטור משליחת התראות משום שתנאי ההגבלה כבר התקיימו. בית המשפט המשיך לדון בחוקתיות ההגבלה, והגיע למסקנה כי יש הצדקה להגן על זכויות הקניין של הפרט, על הפעילות המסחרית ועל תקינות מערכת הבדיקות. המבקשת, בהיותה רשות מקומית, נדרשה לפעול על פי החוק ולפעול כנאמן ציבור, דבר שלא עשתה באמצעות הנפקת שיקים ללא כיסוי. בית המשפט קבע כי מדובר בפרקטיקה פסולה שיש להפסיקה. לסיכום, בית המשפט פסק נגד המבקש, קבע כי הבקשה אינה ראויה והורה למבקש לשלם את הוצאות המשפט של הבנק.