ת"א 37752-05-24

תקציר

השופט קבע כי יש לדחות את תביעת התובעים משום שהתיישנותה. התביעה, הנוגעת להליכי הסדר מקרקעין שהסתיימו בשנות התשעים, הוגשה מאוחר מדי, והתובעים לא סיפקו כל סיבה מוצדקת לעיכוב. השופטת הדגישה כי השלכות השיהוי ניכרות, במיוחד בהתחשב בכך שיורשי התובעים הלכו לעולמם וכי אין למדינה דרך להפריך את טענות התובעים בנוגע להליכי הפשרה. יתר על כן, התובעים לא הביאו כל טיעון או ראיה קונקרטיים לתמיכה בטענתם לרישום כוזב של זכויות במקרקעין, דרישה לפי סעיף 93 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין. טיעוניהם היו אידיאולוגיים בעיקרם ולא היוו בסיס משפטי לפתיחת הליכי הפשרה. עוד ציינה השופטת כי טענות התובעים הן כלליות וישימות לכל הליך, ולא ספציפיות למקרה הנוכחי. בנוסף, התובעים לא טענו לתחולת החריגים על תקופת ההתיישנות, דבר המצדיק עוד יותר את הפיטורים. לבסוף קבעה השופטת כי ידיעתם של התובעים על הסדר הפשרה, שלטענתם נודע להם עליו בשנת 2000, היוותה עבורם "קצה חוט", כלומר בסמכותם לנקוט בהליכים משפטיים קודם לכן. בסיכומו של דבר, התביעה נדחתה על הסף, והתובעים חויבו לכסות את הוצאות המדינה.