תמ"ש 26446-07-14

תקציר

החלטת בית המשפט מתייחסת להסכם מתנה במקרקעין בין אדם שנפטר לבין אלמנתו. אין חולק כי ההסכם קשה לאימות בשל חלוף הזמן, חוסר יכולתו של המנוח להעיד, וחוסר עקביות בהסכם עצמו ובהתנהגות הצדדים. עם זאת, בית המשפט מגיע למסקנה כי ההסכם אותנטי. ההסכם, שלא בוצע במהלך חייו של המנוח, נמצא כהתחייבות מתנה ולא מתנה שהושלמה. טענותיה של האלמנה אינן עקביות, ובית המשפט מציין כי הסכם המתנה נשמר בסוד מילדיו של המנוח – הנתבעים – במשך 17 שנה. בית המשפט מפרש את כוונת הצדדים, תוך התחשבות בנסיבות ובהתנהגותם של העדים, ומגיע למסקנה כי אין לבצע את ההסכם כפי שדרשה האלמנה במקור. השופט קובע כי האלמנה זכאית להירשם כבעלת בית המגורים בלבד, ואילו צו הירושה שניתן על ידי בית הדין השרעי יחול על כל שאר המקרקעין הרשומים על שם המנוח. ההחלטה מתקבלת בין היתר בשל חוסר תום לב מצד האלמנה, שכן היא ניסתה להכשיר את ההסכם בחוסר תום לב, תוך הסתרתו מהנתבעים. פסק הדין מקבל חלקית את התביעה, ומאפשר לאלמנה לרשום את בית המגורים על שמה, אך מחיל את צו הירושה על שאר העיזבון.