דב"ע מב/17 - 3

תקציר

פסק הדין מתייחס לסכסוך עבודה בין עובד למעסיקו לשעבר. העובד עבד כמכונאי במשך ארבע שנים ועזב את עבודתו ב-19 בפברואר 1979. המחלוקת העיקרית נסובה סביב ניכויים משכר העובד להחזר עלות חלקי הרכב שנלקחו על ידי העובד לשימוש אישי במהלך עבודתו. המעסיק טען כי העובד חב לו חוב בגין החלפים וביקש לקזז חוב זה כנגד השכר המגיע לעובד לאחר עזיבתו. עם זאת, בית הדין לא מצא טעם בטענת המעסיק. הם קבעו כי חוק הגנת השכר אינו מאפשר ניכויים משכר לצורך פירעון חובות, אלא אם כן הדבר מותר במפורש בחוק – שלא חל במקרה זה. זאת ועוד, בית הדין קבע כי המעסיק לא הביא ראיות מספיקות לכך שהעובד הסכים, בעל פה או בכתב, לפרוע את החוב, ולכן המעסיק לא היה רשאי לנכות כל סכום משכרו של העובד. בית הדין הורה למעסיק לשלם לעובד את מלוא הסכום בסך 1,371.60 ₪, בצירוף ריבית והצמדה מיום 9.10.1979 ועד לתשלום במלואו. כמו כן חויב המעסיק לפצות את העובד בגין אגרת בית משפט בסך 40 ₪ והוצאות משפט נוספות בסך 400 ₪. עוד נקבע בפסק הדין כי אם המעסיק לא יעמוד בדרישות בתוך 30 יום, הריבית וההצמדה ימשיכו להצטבר ממועד פסק הדין ועד לקבלת פיצוי מלא לעובד.