ת"א 49289-01-20

תקציר

התובע, נהג משאית עצמאי, הגיש תביעה נגד הנתבעים, בדרישה לפיצוי בגין פציעות שנגרמו לו בתאונה בה הייתה מעורבת משאית מלגזה. האירוע התרחש בעת שהתובע העמיס סוגרים על משאיתו במפעל צינורות. השאלה המהותית הייתה האם התאונה מהווה תאונת דרכים כהגדרתה בחוק, דבר שיחייב את הנתבעים בפיצויים. בית המשפט העדיף את גרסת התובע לאירועים, וקבע כי אצבעותיו נמחצו בין שני תושבות מתכת בשל הכוח המכני של המלגזה. משכך, קבע בית המשפט כי התאונה נופלת בגדר תאונת דרכים, ובכך ביסס את אחריות הנתבעים. באשר לפיצויים, פסק בית המשפט לתובע 118,950 ₪ בגין הפסדי שכר בעבר, 7,000 ₪ בגין סיוע מצדדים שלישיים ו-13,000 ₪ בגין נזק לא ממוני. עם זאת, בוצעו ניכויים בגין דמי פגיעה וקצבת נכות זמנית שהתקבלו מהמוסד לביטוח לאומי, בסך 103,064 שקל. מאחר שהמל"ל לא הגיש תביעה לפי סעיף 328(א) לחוק הביטוח הלאומי, היה התובע זכאי לפחות ל-25% מסך הפיצויים שנפסקו, שהסתכמו ב-35,886 ₪. הנתבעים חויבו לשלם סכום זה, בצירוף אגרת בית משפט, ריבית, הפרשי הצמדה ושכר טרחת עורך דין בשיעור של 15.21% מהסכום שנפסק. פסק דין זה אמור היה להתבצע בתוך 30 יום מיום מתן פסק הדין, אחרת הוא יגרור ריבית נוספת והצמדה למדד כנדרש בחוק. לבסוף, השופט אישר את פרסום פסק הדין, למעט שמו של התובע, כדי להגן על פרטיותו.