ת"פ 46381-10-13

תקציר

הנאשם הואשם בגניבת רכב והודה שלא באשמתו. עיקר עניינו של התיק היה מודעותו של הנתבע לכך שרכב הסקודה נלקח ללא רשות הבעלים וכוונתו לשלול לצמיתות את החזקה מהבעלים. התביעה טענה כי די בגרסתו הכוזבת של הנאשם לאירועים ונוכחותו בזירת הפשע כדי להרשיעו כשותף לדבר עבירה. מנגד, טענה ההגנה כי לנאשם לא הייתה כל סיבה לחשוד בפעילות פלילית כלשהי וכי שקריו היו ניסיון להרחיק עצמו מהמצב. השופט בחן ביסודיות את הראיות שהציגו הצדדים. הם ציינו כי גרסתו הכבושה והמטעה של הנאשם לאירועים, שהשתנתה עם הזמן, לא עוררה אמון. כמו כן, השופט ציין כי נוכחותו של הנאשם בזירת הפשע לא הייתה מקרית והוא לא סיפק הסבר סביר לנוכחותו. יתרה מכך, השופט ציין כי המסרונים שהציג הנאשם כראיה לא העידו על חוסר ידיעתו על העבירה והותירו שאלות רבות ללא מענה. בסופו של דבר, השופט הגיע למסקנה כי נוכחותו של הנאשם בזירה אינה תמימה והוא היה שותף פעיל לגניבת הרכב. השופט מצא את הנאשם אשם מעבר לספק סביר בהתבסס על הראיות למעשיו ונוכחותו בזירה. גזר הדין ניתן בנוכחות שני הצדדים ביום 15.2.2015 והנאשם הורשע בגניבת רכב.