עת"מ 15280-08-23

תקציר

פסק הדין נסוב סביב שני עותרים שביקשו להכיר בהם כדיירים ממשיכים של דירה ציבורית לאחר מות אמם, שהייתה הדיירת הרשומה. העותרת הראשונה הצליחה לטעון כי יש לראות בה דיירת מתמשכת למרות ששהתה בבית אומנה במועד המכריע הנקוב בחוק, שכן מגוריה שם היו כפויים וזמניים בשל חוסר יכולתה של אמה לטפל בה. הנסיבות הצדיקו לפרש את החוק לטובתה, תוך הכרה בזכותה להמשיך ולהתגורר בדירה הציבורית. עם זאת, העותרים לא הצליחו להביא כל טיעון או ראיה משכנעים לתמיכה בטענתם למגורים רצופים אצל האם המנוחה. עתירתם נדחתה בנימוק של מסירת מידע כוזב ואי עמידה בדרישות החוק להמשך השכירות. זאת ועוד, גם בקשתה של העותרת הראשונה לרכוש את הדירה הציבורית נדחתה בשל הימנעותה מהגשת בקשה במועד בתוך חלון הזמן הנקוב של 30 יום. בית המשפט קבע כי גם החלטת הוועדה העליונה בעניין זה בוטלה בעקבות ההתערבות בהחלטה הקודמת. גם זכאותו של העותר לדיור ציבורי עצמאי הייתה צריכה להיקבע בהליך מינהלי נפרד, במידת הצורך. שני המשיבים חויבו לשאת בהוצאות העותר הראשון בגין העתירה, בסך 3,000 ₪, בשל הצלחת התביעה החלקית. בפסק הדין הובהר כי בא כוח העותרים ייצג אותם פרו בונו.