בג"צ 156/75

תקציר

במקרה הנוגע לתקנות התעבורה משנת 1961, ובפרט לתקנה 527, בחן בג"ץ האם תקנה המונעת מיחידים שכבר מחזיקים ברישיון מונית שותפות לקבל רישיון מונית נוסף היא בלתי סבירה ולכן בטלה. השאלה העיקרית הייתה האם החרגת התקנה כה קיצונית או מפלה עד שהיא חורגת מסמכותו של משרד התחבורה. בית המשפט קבע כי על מנת שתקנה תיחשב בלתי סבירה, עליה להפגין מידה משמעותית של חוסר היגיון או חוסר צדק, מעבר למדיניות בלתי רצויה גרידא או חוסר הגינות מינורי. בית המשפט הדגיש את האיפוק בפסילת חקיקת משנה, והדגיש כי חוסר הסבירות חייב להיות בולט ולהשפיע על מהות התקנה. בהתחשב בטענות, בית המשפט לא מצא אפליה בין יחידים שרכשו את רישיונם ישירות מהרשות לעומת דרך השוק, שכן שתי הקבוצות מקבלות תחילה רק חלק מהרישיון. נטען כי בעלי הרישיון קיבלו על עצמם מרצונם את התנאים הללו, וקיימות חלופות במסגרת, כגון רכישת רישיון מלא בשוק. בסופו של דבר, בית המשפט החליט כי התקנה הקיימת אינה מכילה את חוסר הסבירות הקיצוני הנדרש לביטולה, ובכך אישר את התקנה. בפסק הדין הודגש כי חלוקת הרישיונות היא במידה רבה החלטת מדיניות, שעשויה להתפתח אך אינה מצדיקה התערבות שיפוטית על פי אמות המידה הנוכחיות של חוסר סבירות. משכך, בוטל הצו המותנה, והעותרים חויבו בהוצאות המשיב.