ת"פ 341/04

תקציר

הכרעת הדין דנה בטענות שהציגו ההגנה והתביעה בנוגע לקבילות דברים שאמר הנאשם במהלך חקירתו וחקירתו במשטרה. ההגנה טענה בתחילה כי הנאשם היה נתון לאלימות פיזית במהלך מעצרו, אך בהמשך שינתה את טענתה והתמקדה בפגיעה בזכויות חוקתיות, קרי זכות השתיקה והזכות לעורך דין. הנאשם לא העיד. התביעה טענה כי הדברים נאמרו מרצון ובתום לב, וכי כל פגיעה בזכויות הנאשם אינה חמורה דיה כדי להצדיק את פסילת ההודעות. בית המשפט מצדד בתביעה, ומציין כי האווירה במהלך החקירה הייתה רגועה, והנאשם גילה נכונות לשתף פעולה. השופט מציין כי טענות הנאשם לאלימות לא היו מבוססות ומצר על כך שהועלו אי פעם. אי מתן אזהרה רשמית לנאשם בדבר זכויותיו מוכרת, אך בית המשפט מוצא כי אין בכך כדי לפסול את הודעותיו, במיוחד בהתחשב בנסיבות המקרה. השופט דן בכל אחת מנקודות ההגנה – זכות השתיקה, הזכות לעורך דין, הטעיה בחקירה, החקירה בשעת לילה מאוחרת וסמכות החוקרים – ומגיע למסקנה כי הן אינן מקימות בנפרד או ביחד עילה מספקת לפסילת ההודעות. השופט מדגיש כי רצונו החופשי של הנאשם לא נפגע וכי זכויותיו לא נפגעו באופן בלתי מידתי או בלתי סביר. בנוסף, השופט מתייחס לטענות החוקתיות של ההגנה ולהתייחסות לתקדימים זרים, מכיר בחשיבותם כמקורות השראה אך מדגיש בסופו של דבר כי הפרשנות הסופית נתונה בידי בית המשפט העליון בישראל. הכרעת הדין מסתיימת בהדגשת הצורך להגן על זכויות הנאשמים תוך מתן אפשרות למשטרה לנהל חקירות ביעילות, ופוסקת לטובת התביעה, מקבלת את האמירות כקבילות.