ת"א 1733/07

תקציר

פסק דינו של השופט בתיק זה עוסק בארבע תביעות נפרדות אך דומות (ע"א 1733/07, ע"א 1741/07, ע"א 1737/07 וע"א 1744/07) הנוגעות לפיצויי הפקעת מקרקעין. המבקשים ביקשו לדחות תביעות אלה על הסף בשלושה טעמים: היעדר סמכות עניינית, התיישנות והליכים תלויים ועומדים. פסק הדין של השופט דוחה את טענות המבקשים ומסביר בפירוט מדוע אין לדחות את הטענות. ראשית, השופט מסביר כי התביעות, אף שהן קשורות להפקעת קרקעות, אינן מבוססות על סעיף 197 לחוק התכנון והבנייה, העוסק בפיצויים בגין ירידת ערך עקב תכניות תכנון. מאחר ואין מדובר בתביעות בגין ירידת ערך, אלא בתביעות להפקעה, לבית המשפט יש סמכות לדון בהן. שנית, השופט מבהיר כי התביעות אינן כבולות לתקופת ההתיישנות המיוחדת הקבועה בסעיף 197(ב) לחוק התכנון והבניה, אלא לחוק ההתיישנות הכללי, המאפשר שבע שנים ממועד הגשת עילת התביעה להגיש תביעה. מאחר שהחלטת ההפקעה פורסמה בשנת 2000 והתביעות הוגשו בשנת 2007, הן נופלות בתוך פרק זמן זה. בנוסף, השופט אינו מקבל את הטענה כי יש לדחות את התביעות בשל הליכים תלויים ועומדים. על אף שקיימים ערעורים מקבילים הנוגעים לאותה קרקע, הם מהווים עילות תביעה נפרדות, וניהולם במקביל לא יוביל לתוצאה צודקת. במקום זאת, מציע השופט גישה דו-שלבית, כאשר השלב הראשון כרוך בקביעת שווי הקרקע לאחר שינוי הייעוד, והשלב השני כרוך בחישוב הפיצוי בגין הפקעה על בסיס שווי זה. שיטה זו מבטיחה כי בעלי הקרקע יקבלו פיצוי הולם מבלי לחרוג מערכה המקורי של הקרקע. לפיכך, השופט קובע כי אף שהתביעות לא יידחו על הסף, יש להקפיא את ההליכים בתביעות אלה עד להכרעה בערעורים המקבילים. החלטה זו מבטיחה כי ההליכים בבית המשפט יתנהלו באופן מסודר והגיוני, תוך מניעת קשיים פוטנציאליים וחוסר קוהרנטיות בהערכת הפיצויים.