ת"א 1036/97

תקציר

התובעת, חברת בנייה, תבעה את מדינת ישראל לתשלומים נוספים על פי חוזה לבניית יחידות דיור. בעבר התקשרו הצדדים במספר הסכמים, לפיהם ויתרה התובעת על כל תביעותיה כנגד המדינה, למעט התביעה להוספת האתר, בתמורה לתשלומים נוספים. התובעת טענה כי כתבי הוויתור אינם תקפים בשל כפייה כלכלית וכי המדינה הפרה את הסכמי הוויתור בכך שלא שילמה את מלוא הסכום הנוסף שסוכם. לחילופין, טענה התובעת כי גם אם כתבי הוויתור היו תקפים, הם לא כללו את תביעותיה לשכר המקורי בחוזה, ולכן היא זכאית לסכומים הנוספים שנתבעו על ידה בגין עליית המחירים ובדיקות החשמל על פי החוזה. בית המשפט קבע כי כתבי הוויתור תקפים וכי התובע לא הוכיח כפייה כלכלית. התנאי בהסכמי הוויתור לאישור ועדת המכרזים העליונה לתשלום סכום נוסף לא היה תנאי השעיה, אלא חיוב שטרם שוכלל לכדי חוזה מחייב. הימנעותה של המדינה מלקבל את אישור הוועדה ולשלם את הסכום הנוסף היוותה הפרה יסודית של הסכמי הוויתור. עם זאת, בית המשפט מצא כי התובעת לא ביטלה את ההסכמים, וכי לא ניתן לראות בהגשת התביעה הודעת ביטול שכן היא לא הצביעה במפורש או במשתמע על כוונה לבטל את ההסכמים. זאת ועוד, קבע בית המשפט כי טענת התובעת בדבר זקיפת התשלום שהתקבל בחודש יולי 1997 לחוב הנטען בגין הוספת האתר אינה תקפה, שכן התובעת לא הוכיחה את קיומו של חוב זה, ומכתב הזקיפה נשלח לכתובת שגויה. עוד קבע בית המשפט כי היקף כתב הוויתור כולל את כל טענות התובעת בקשר לחוזה, לרבות התביעות בגין העבודה הנוספת, ועל כן נדחתה תביעת התובעת לעליית המחירים על פי החוזה, למעט התביעה להוספת האתר והריבית בגין התשלום המאוחר. כל צד יישא בהוצאות המשפט שלו.