ת"א 4115-07-19

תקציר

התובעת, חברה שסיפקה סחורה לנתבעת שנאל, הגישה תביעה נגד שנאל ומנהלה ששון, בדרישה לגבות חוב של שנאל. התובע טען כי יש להטיל על ששון אחריות אישית לחוב וביקש להרים את מסך התאגיד. הנתבע השני, שמעון, היה מעורב לכאורה בהקמת חברה חדשה, גרניט, שלטענת התובע הוקמה במטרה להבריח נכסים משנאל ולהמשיך את פעילותה. השופט דחה את התביעה במלואה. התובעת לא הביאה ראיות מספיקות להוכחת טענותיה. העד היחיד שהציג התובע, עובד בשם דימנט, לא היה אמין ועדותו לא עלתה בקנה אחד עם הטענה. יתר על כן, התובע נמנע מלהציג מסמכים קריטיים ולא זימן עדי מפתח, דבר שבית המשפט פירש כפגם פרוצדורלי וכניסיון מכוון להטעות את בית המשפט. השופטת ציינה כי התובעת הייתה מודעת לקשיים הפיננסיים של שנאל זמן רב לפני שהחברה הפסיקה את פעילותה, ובחרה להמשיך ולעשות עימם עסקים. זאת, בניגוד לטענת התובעת כי הוטעתה על ידי ששון להאמין כי שנאל הוא עסק בר קיימא. התנהלותה של התובעת הצביעה על כך שקיבלה החלטה עסקית מודעת לקחת סיכון בגביית החוב משנאל, שנכשלה. בנוסף, התובעת לא הוכיחה די הצורך כי גרניט הוקמה כדי להמשיך את עסקיה של שנאל ולהבריח את נכסיה. בית המשפט מצא רק כמות זעומה של ראיות המצביעות על כך שייתכן שגרניט ניהל פעילות עסקית כלשהי, אך לא היה בכך די כדי לקבל את הטענה. לעדויות הנתבעים היו בעיות אמינות אך לא סייעו לטענת התובע. ככלל, דחיית התביעה הייתה מוצדקת בשל כישלונה של התובעת להוכיח את טענותיה. הצגת הראיות הסלקטיבית והמטעה הכבידה אף היא על התובע. כל צד חויב לשאת בהוצאותיו, ופסק הדין היה אמור להימסר לתיק הפלילי של הנאשם ששון.