רע"פ 3542/93

תקציר

המבקשת, שאמה נפטרה, טענה כי מות אמה נגרם כתוצאה מרשלנות רפואית מצד הרופאים המטפלים. לאחר חקירה דחה השופט את הטענה. לאחר מכן עתר המבקש לבית המשפט המחוזי בבקשה לערער על ההחלטה, שנדחתה בנימוק שאין זכות ערעור על החלטת שופט חוקר. לאחר מכן הגיש המבקש בקשה לחופשה כדי לערער לבית המשפט העליון. בית המשפט העליון, ברוב של דעות, דחה את הבקשה בקובעו כי אין לראות בהחלטת שופט חוקר לפי חוק חקירת סיבות מוות, התשי"ח-1958, כ"פסק דין", ולכן אין זכות ערעור על החלטה כזו בהיעדר הוראה מפורשת. השופט שניהל את החקירה נתפס כחוקר ולא כשופט בהליך שיפוטי. לא הייתה מחלוקת או צדדים יריבים, וההחלטה לא היוותה פתרון למחלוקת כזו. תפקידו של השופט החוקר היה לאסוף ראיות ולקבוע את סיבת המוות. עם זאת, ניתן לערער על ההחלטה לבית המשפט הגבוה לצדק. השופטים דורנר ובך הביעו דעות חלוקות, וטענו כי ההליך בפני השופט החוקר הוא במהותו שיפוטי וכי ההחלטה מהווה פסק דין שניתן לערער עליו לבית המשפט המחוזי.