בג"צ 4306/93

תקציר

פסק הדין מתייחס לעתירה שהוגשה לבג"ץ נגד תוכנית בניין עיר והשפעתה של תחנה מרכזית חדשה על תנאי המגורים של העותרים. העותרים ויתרו על טענתם בדבר תוקפה של התוכנית, וסלע המחלוקת העיקרי נסב סביב סמכותו של בג"ץ בענייני תכנון ובנייה. פסק הדין הבהיר את עמדת בית המשפט בסוגיה זו, והדגיש כי עתירות הנוגעות לתכניות לא מאושרות אינן יכולות להחליף התנגדויות סטטוטוריות. אמנם לבג"ץ יש סמכות לדון בתוכניות בניין עיר, אך הוא אינו הפורום הבלעדי, שכן גם לבתי המשפט האזרחיים יש סמכות מקבילה בנושאים אלה. פסק הדין מדגיש את האופי הכפול של סוגיות התכנון והבנייה, אשר יכולות לכלול אלמנטים של המשפט הציבורי והפרטי. בית המשפט מפעיל שיקול דעת בבואו לדון בעתירות מסוג זה ורשאי לכוון אותן למסלול הפרוצדורלי האזרחי, במיוחד כאשר מדובר בנתונים עובדתיים נרחבים ובחקירת עדים. במקרה הספציפי נדחתה העתירה בהסכמת העותרים, אך לא בטרם נקבע מנגנון לבחינת טענותיו הפרטניות של כל עותר ולהתוויית תחומי האחריות של הגורמים הרלוונטיים. הדחייה לא פגעה בזכותם של העותרים לבקש שימוע לפי דיני התכנון והבנייה, ופסק הדין לא נגע לשיקול דעתן של הרשויות במקרים כאלה. השופט שמגר הדגיש את הצורך בדיון עתידי לצורך קביעת קווים מנחים מחייבים בנושאים אלה, ואילו השופט אור הציע כי בית המשפט המחוזי הוא הפורום המתאים יותר לרוב תיקי התכנון והבנייה.