עמ"נ 49979-09-19

תקציר

בית המשפט נעתר לבקשה לדחות את הערעור על הסף, כלומר הערעור לא יישמע לגופו. זכות הערעור אינה זכות טבעית, והיא קיימת רק אם המחוקק מעניק אותה. במקרה זה קובע החוק כי אדם רשאי לערער על החלטת מינהל הארנונה בפני ועדת ערר, וכן לערער על החלטת ועדת הערר לבית המשפט לעניינים מנהליים. עם זאת, החוק אינו מגדיר מהי "החלטה" של ועדת הערר שניתן לערער עליה. בית המשפט קובע כי החלטות ועדת הערר להאריך את המועד להגשת תגובה ולאשר הגשת תגובה במועד הן החלטות ביניים שאינן מסיימות את הדיון, ועל כן אינן ניתנות לערעור. המערערת מנסה לערער על החלטות ביניים אלה בניגוד לנוהל שנקבע ולהסכמה קודמת שניתנה על ידי המערער, אשר אושרה על ידי בית המשפט העליון. בית המשפט מדגיש כי ערעור על החלטות ביניים צריך להיות אמצעי חריג, והמקרה הנוכחי אינו מצדיק גישה כזו. תחת זאת, היה על המערער להמתין להחלטה סופית לגופו של עניין מוועדת הערר בטרם יגיש עתירה מינהלית. זאת ועוד, טענת המערערת כי מינהלת הארנונה הסכימה שהערעור הנוכחי יידון ראשון נדחית, שכן המינהל הסתפק בהכרעה בערר מבלי לוותר על זכותו לבקש דחייה. למרות שהנהלת הארנונה התמהמהה בהגשת בקשתם לדחייה, בית הדין מוצא כי שיהוי זה אינו מצדיק את דחיית בקשתם, מה גם שהערעור העיקרי טרם נקבע. בסופו של דבר, הערעור נדחה, והמערערת מחויבת לשאת בהוצאות בסך 15,000 ₪.