ב"ל 1660/06

תקציר

השאלה הניצבת בפני בית הדין היא פרשנותה של הוראה בחוק הביטוח הלאומי העניינה הכרה בירידה בשמיעה כפגיעה בעבודה. ההוראה קובעת כי תביעה בגין ליקוי שמיעה תוגש בתוך 12 חודשים מהמועד שבו תועד האובדן לראשונה. התובע, שסבל מירידה בשמיעה עקב חשיפה לרעש במהלך עבודתו, תביעתו נדחתה על ידי המוסד לביטוח הנתבע בנימוק שהיא הוגשה למעלה מ-12 חודשים לאחר שהאובדן תועד לראשונה. בית הדין בחן את כוונת המחוקק העומדת מאחורי ההוראה ומצא כי היא נועדה לצמצם את ההכרה בליקוי שמיעה כפגיעה בעבודה ולקבוע תנאים מסוימים, לרבות מגבלת ההגשה ל-12 חודשים. עם זאת, בית המשפט הסכים עם טענת התובעת כי יש לפרש את ההוראה כך שתאפשר הכרה בהחמרה בירידה בשמיעה במהלך 12 החודשים האחרונים. משכך, קבע בית הדין כי על פקיד התביעות לבחון האם ליקוי השמיעה של התובע החמיר במהלך 12 החודשים שקדמו להגשת התביעה, ואם כן, יש להכיר בהחמרת האובדן כפגיעה בעבודה. עוד קבע בית המשפט כי על הנתבע לבחון את טענת השיהוי לגופה, שכן הנתבע לא החיל את טענת השיהוי על סוגיה זו. לבסוף, בית המשפט הורה לנתבעת לשלם לתובע שכר טרחת עורך דין ואיפשר לשני הצדדים את הזכות לערער על פסק הדין.